צילומי יחץ מתוך "אישה פשוטה - זלדה"
גיבורי הרוח
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
23.12.15
גיבורי הרוח
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"חן ישראל קלינמן: השירה בעיניה היא דבר הקרוב לתפילה, תפילה אישית שהיא נושאת למענה ולמען העולם. האם לדעתה התפילה שלה מביאה לשינוי בעולם? לא ברור. התפילה היא דבר שנושאים אותו מתוך דחיפה פנימית"
"חמוטל צמיר: היתה לה תשוקה עזה להתמזג עם האלוהות דרך 'ירידה אל הקליפות' – כדי למצוא בתוכן 'ניצוצות' או כדי להפוך אותן-עצמן ל'ניצוצות'. ה'קליפות' האלו הן חיי היומיום שמתוכם מתגלה הכמיהה ליופי ולאלוהות"

הכול חוץ מאישה פשוטה: לחקור את חידת המשוררת זלדה בסרט

"זלדה – אישה פשוטה" של היוצר הדוקומנטרי יאיר קדר ("7 הסלילים של יונה וולך") מציג פסיפס פרשנויות של משוררים ומכרים של המשוררת החרדית וקטעי ארכיון המתעדים את דמותה. ברוח הסרט, זהר אלמקייס דיברה עם חוקרים של שירת זלדה, המשוררת ש"מסרה את נפשה על הטוב"

זלדה המשוררת היתה ונותרה אחת הדמויות המדוברות ובו בזמן בלתי מפוענחות בתרבות הישראלית. נדמה כי בניגוד לדימויים מובהקים אחרים שיש לנו על משוררים מהקנון העברי (כמו נתן זך או דוד אבידן, או להבדיל, ארז ביטון), ובפרט על משוררות (חשבו לדוגמה על הסמלים וההקשרים שעולים עם הישמע השם יונה וולך), זלדה נותרה בשטחים אחרים של השיח הציבורי, רכילותיים הרבה פחות, "קדושים" הרבה יותר.

 

אבל שלא כמו הקדושה החילונית הטמונה ביחס החברה הישראלית למשורריה, זלדה נותרה בכל זאת עם איזו קדושה של ממש: בין שבשל היותה אישה דתייה; בין שבשל הדימוי הוויזואלי שלה – מטפחת הראש, הפנים הטובות, החיוך הקטן; ובין שבשל צורתה השירית, הממצבת אותה לא כאוטוריטה פואטית, כמרכז העולם או היצירה, אלא כדמות אחרת לגמרי, נסתרת.

 

ודווקא אותה מנסה הבמאי התיעודי יאיר קדר לתאר במדיום המפורש ביותר: הקולנוע. בסרטו "זלדה – אישה פשוטה" - פרי מיזם הסרטים רב השנים בהפקתו "העברים"שהפיק כבר סרטים תיעודיים על יונה וולך ועל לאה גולדברג, בין היתר, ובאחרונה גם על רבי דוד בוזגלו ועל י"ח ברנר - הוא מציג לפנינו פרשנויות של משוררים ומכרים של זלדה של שירתה ושל אופייה המיוחד (עמוס עוז, למשל, שהתייחס אליה כאל מורתו), ואלו מציעים רעיונות באשר לשאלה איך לגשת אל המשוררת הזאת, איך ליצור ממילותיה החידתיות רצף הגיוני של מחשבות וניתוחים. עם זאת, בסרט בולטים באופן מיוחד, זוהרים באור יקרות, דווקא הקטעים על זלדה עצמה: קטעי היומן היפים שלה והסיפורים האישיים על אודותיה מפי חבריה הקרובים, האוהבים.

 

 

זלדה2
רגישות לנימי הרוח. זלדה

 

התמונה שמצטיירת מסיפוריהם היא שבעיני זלדה האישה וזלדה המשוררת, העולם, החיים ובעיקר השירים עוברים דרכה, כאילו היתה כלי לקיבול ולשינוע של רגשות עזים והתבוננויות מדויקות, ואלה מתבטאים בשיריה. היא כעין מתבוננת רגישה, חיישן המיטיב לתאר את עולמו הפנימי והחיצוני כאחד, וכן את המפגש בין השניים. המשורר חן ישראל קלינמן (שספרו האחרון "תיקוני שואה" ראה אור בהוצאת כרמל) מיטיב לתאר את הנימה אשר בשיריה כתפילה פנימית-חיצונית: "השירה בעיניה היא דבר הקרוב לתפילה, תפילה אישית שהיא נושאת למענה ולמען העולם. האם לדעת זלדה התפילה שלה מתקנת? האם היא מביאה לשינוי בעולם? לא ברור. התפילה היא דבר שנושאים אותו מתוך דחיפה פנימית, מתוך מצוקה או מתוך שפע רגשות הגולש על גדותיו. מה שכן, ברור הוא שהשירה מעניקה לזלדה נחת, והיא מבטאת אמונה גדולה בעולם, בטוב ובאלוהות – שלושה יסודות שאצל זלדה הם שלושה פנים של אותו הדבר".

 

האמונה הגדולה שזלדה מביעה אינה סותרת בשום פנים ואופן גם יחס סבוך יותר לעולם ולנוף רגשי מסועף: "היא ממחישה דרך האחיזה שלה ב'דק' ביותר, בשכינת האלוהות, שהחיים הרוחניים, כמה שהם דקים בעולם הנפשי, כמה שהם שבירים – ככה הם תקיפים וחזקים. הרגישות הגבוהה של האדם הרוחני לנימי רוח, רגישות זו חושפת אותו לעולמות תקיפים, נשגבים ומוחלטים יותר מכל עולם אחר".

 

טפת הכהן-ביק, החוקרת את זלדה בעבודת הדוקטורט שלה, מציגה צד אחר של אותו דימוי ענו ושקט שנוצר לזלדה בעיניים הציבוריות ומעגנת זאת דווקא בשירה עצמה: "בכמה שירים של זלדה הדוברת מופיעה כדמות עלובה ונלעגת. בשיר 'שבת וחול' לדוגמה היא כותבת: 'בבואי לחנות ירגיש מיד החנוני / שבאתי מכוכב אחר, ובתמהון / יסקור מראי, לו זר, פלטת התהום - / ובאישוניו הקרים, כמו בראי שחור, / אראה צעיפי המקמט, חיוכי הנבוך'. הדוברת עצמה ממשיכה את מערכת הניגודים המתבטאת בצמד 'שבת וחול' וקוראת לראייה שמעבר למציאות הנגלית לעין, אך בוחרת לגלם את הנלעגות על גופה ממש והופכת כך את הגוף לטקסט נוסף שיש לקרוא אותו ולפרש אותו נכון. במידת מה, יחסים אלה מאפיינים את הפרסונה הספרותית של זלדה, הדורשת מן הקורא להסיר את מסכותיה ולנסות להכירה".

 

מהי המשמעות הרחבה יותר של אותו דימוי מצטנע עד כדי לועג לעצמו? בעיני הכהן-ביק, זהו דימוי רב משמעות: "העליבות הזאת היא בבחינת אופציה תרבותית חלופית משמעותית. זלדה מציעה דמות גלותית קשה לעיכול בתוך המרחב הישראלי המתחדש והחילוני".

 

קריאה נוספת: על מחזה מסוגנן שנוצר בהשראת שירתה של זלדה

 

להתמזג עם האלוהות דרך "ירידה אל הקליפות"

 

החוקרת חמוטל צמיר, שבספרה "בשם הנוף: לאומיות, מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים" מנתחת, מלבד חמש משוררות אחרות, גם את שירתה של זלדה. צמיר מבקשת דווקא לערער על הדימוי הפשוט ומעורר האמפתיה של זלדה, פן יתפספס – בעיני הציבור הרחב – צד מורכב יותר באישיותה הפואטית: "זלדה התקבלה בחיבוק אוהד הן אצל קהל הקוראים והן אצל המשוררים והעורכים, ובכלל בקנון הספרות העברית והישראלית. אני חושבת שאהבו אצלה את השילוב של פשטות הביטוי – השפה בשיריה כמעט מדוברת – עם תחושות של התרוממות רוח, קדושה ורליגיוזית; את העובדה שהיא עוסקת במציאות של היומיום – אפילו יומיום עלוב, של עוני וכיעור ולפעמים גם רוע – ומוצאת בה יופי עדין ותחושות של התפעלות והתפעמות. כל הדברים האלה נכונים, ובכל זאת, האהדה אליה מלווה גם בסנטימנטליות מסוימת, ויש פה סכנה שיוחמצו אצל זלדה יסודות אחרים, כמו התפיסות החסידיות שבאות לידי ביטוי בשירתה.

 

"היתה לה תשוקה עזה להתמזג עם האלוהות דרך 'ירידה אל הקליפות' – כדי למצוא בתוכן 'ניצוצות' או כדי להפוך אותן עצמן ל'ניצוצות'. ה'קליפות' האלו הן חיי היומיום שמתוכם – לא למרות העליבות, האפרוריות, האלימות והקשיים שבהם, אלא בגללם – מתגלה הכמיהה ליופי ולאלוהות, ובגלל הכמיהה הזאת, כאילו מתגלה בהם היופי עצמו. זו תפיסה קצת פרדוקסלית. היופי עצמו עובר היפוך: דווקא מה שמכוער נתפס כיפה, כי ממנו אפשר להתגעגע אל היופי. רבים משיריה של זלדה מספרים סיפור כזה, בין השאר באמצעות סמלים חסידיים, כמו שושנה, ירח או אש".

 

בגעגועיה אל היופי, טוענת צמיר, זלדה הן שואפת להתעלות ולשינוי והן מאשררת את הקיום כפי שהוא, מתעקשת "למצוא יופי בחיים כפי שהם, על הכיעור וה'חולין' שבהם, ולהפיק מהם שירה, בתהליך שהוא כמעט אלכימיה... בזה יש לדעתי גם יסודות שמרניים, או לפחות פוטנציאל שמרני: קבלה מוחלטת של המציאות, כי רק מתוכה תבוא הכמיהה ליופי ולאל, הצדקה של הכול בלי ביקורת – שכן, אם לנסח בצורה קצת גסה, רק כשהכול 'רע' ו'מכוער' אפשר להתגעגע אל היופי".

 

קלינמן דווקא מוצא אצל זלדה כמיהה אל המרחק; לא השלמה והסכנה עם החיים כמות שהם: "אני סבור כי הלב בשירתה של זלדה הוא הגעגוע למה שמחוץ לעולם הזה, כמיהה אל מרחבי קיום אחרים. היא מרגישה שהבית שלה איננו בעולם הזה, כי הוא מוגבל, סופי, לא מספק את הנפש ואת ערגונותיה, וגם מעורבב בו רע בתוך הטוב. לכן הוא לכל היותר פתח לעולמות אחרים, והיא בשירתה מתרפקת על הנשגב, הרחוק, כמו הכוכבים, ההרים הגבוהים והאוקיינוסים.

 

היא כמו מבקשת להתאחד עם מסע לקראת מה שמשמש לה קיום מרתק, מלא חיים ובלתי מוגבל. זה ביטוי של 'החיים הפתוחים', של כמיהה אל המרחבים האינסופיים, בעלי הצבעוניות העמוקה והרעננה לעולם".

 

ומתוך הקיום הזה, מרחביו האינסופיים, עולה קודם כול אלוהים, "שכל הנשגב הוא מעשה ידיו. האלוהות בעיני זלדה היא בראש ובראשונה קיום של קדושה, אבל זוהי בעיקר קדושה 'מתוקה', כלומר, נוכחות בלתי אמצעית של אלוהים חנון ורחום, קרוב, שניתן להרגיש אותו ולהישען עליו. אלוהים שממתיק את העולם בסוד גדול ובעל משמעות. זהו איננו אלוהים של דין, של ימים נוראים, של אימת הנשגב. ועם זאת, האלוהות הזאת בלתי מושגת. לעולם לא ניתן אלא לאחוז בשיפוליה המסתוריים. ואכן, זלדה לא מפסיקה לערוג אליו. והערגה הזאת מגדירה אותה ואת שירתה גם בעיני עצמה".

 

גם כאן דבר אינו נשאר בודד, חסר את צדו השני, וזלדה אינה רק מאמינה באלוהים, אלא גם באדם: "היא מוסרת את נפשה על הטוב, לפחות בשירים שלה״, מספר קלינמן, ״כלומר, כל עוד יש ולו נפש סובלת אחת – הרי שהעולם לא בא אל תיקונו, ויותר מכך, כל המשמעות שלה והתוקף הנפשי שלה נשללים. היא לוקחת את קיומו של הסובל באופן אישי מאוד, אישי מדי״.

 

קריאה נוספת: הכתבים הגנוזים של זלדה 

 

דימוי ציבורי שטחי

 

נדמה כי מהדימוי של זלדה עולות שאלות של כניעה מול עצמאות, שאלות שנוגעות גם בסטריאוטיפים נשיים, לדידה של צמיר – בתכונות כמו "צניעות, קבלת צו הגורל,  כולל ציוויי שתיקה והסתתרות, שעלולים להוביל לשמרנות מטרידה. אני חושבת שדווקא בגלל הפוטנציאל של זלדה לשמרנות – ובעיקר, יותר מזה, הפוטנציאל שלנו, כקהל ספרותי 'חילוני', 'להשתמש' בזלדה – שירתה מכריחה אותנו להתמודד עם שאלות קשות וחשובות בדבר הציפיות שלנו משירה וגם בדבר הקשרים בין שירה לאידיאולוגיה ולפוליטיקה: האם שירה חייבת להיות 'ביקורתית'? האם שירה יכולה להיות גם שמרנית וגם יפה ומצוינת? האם אישה שכותבת שירה חייבת להיות פמיניסטית זועמת? ואם כן, האם האהבה וההערכה שלנו לשירה ביקורתית או זועמת שונה מהאהבה וההערכה שנחוש לשירה לא ביקורתית?".

 

אשה פשוטה_זלדה_צילומי יחצ
זלדה (משמאל) בצעירותה, עם חברות (צילום ארכיון מתוך "אישה פשוטה", יח"צ)

 

ובכל זאת, זלדה התקבלה באהבה רבה אצל הקהל, אפילו החילוני, ועל כך מקשה צמיר ושואלת עוד: "מה אוהבים אצלה ולמה? באילו 'תנאים' היא מתקבלת? האם היא משמשת מעין 'דתיית-מחמד'? הרי זו סכנה שאורבת לכל מי שהוא קצת יוצא דופן... ואם זה המקרה, אזי על חשבון מה זה בא? מה החמיצו בה? אני לא יודעת בוודאות, אבל אלה שאלות חשובות... אני חושבת שסרטים וכתבות המיועדים לקהל הרחב צריכים להיזהר משכפול של קלישאות על משוררת יוצאת דופן, דתייה, חרדית וחסידית ומהעלמת מורכבויות לטובת המיתוס של זלדה".

 

על השאלה אם כל המורכבויות הללו באישיותה של זלדה, ומכאן גם בשירתה, בכלל יכולות להתגלות במלואן לעיני הציבור, בין שבשיח הציבורי-תרבותי ובין שביצירה כמו סרט, אומר קלינמן: "הדימוי הציבורי של זלדה, כמו פחות או יותר כל הדימויים הציבוריים, הוא שטחי, נסב בעיקר על הצד הביוגרפי של חייה ולא על התכנים של עולמה ושל שיריה". אם כך, האם קריאה אדוקה בזלדה תספק אותו עולם חמקמק מעיני הרוב? לא בהכרח: "אדם שאינו שותף לעולם החוויות של הקדושה ועולמה היהודי של זלדה מפספס עיקר גדול בשיריה וממילא הבנתו את שירתה לוקה בחיסרון גדול. אי אפשר להתחמק מזה. באופן דומה אך אחר, מתייחסים בעיקר למיניות ולשחרור המיני בשירתה של יונה וולך ומתעלמים לחלוטין ממה שהיה הכי חשוב לוולך עצמה – החיפוש המטאפיזי, פיתוח ההזיה וגבולות האישיות והאמונה בעולמות אחרים ובאלוהות". כדי לתקן את הנטייה הזאת מציע קלינמן דרך אחרת, שאולי נאמנה לאותה פשטות העוברת כחוט השני בדברי כולם: "צריך להנגיש את השירים; צריך ללמד את ההקשר המיוחד של עולמה של זלדה כדי להבין את שיריה, כדי לעשותם קרובים ללב הצופים. קשה יהיה להשיג ביטוי עמוק יותר ומדויק יותר של עולמה של זלדה ממה שגלוי וחבוי בשיריה. לפיכך, עיקר תפקידו של הסרט הוא להיות מבוא לשירה שלה".

 

ייתכן שהדבר היפה ביותר והנאמן ביותר שניתן לעשות ביצירתה של זלדה על מסך הקולנוע הוא להמשיך את אותה כנות ביחס לעצמה וביחס לעולם, את אותה נקודת המבט הייחודית שנעשתה עמוד השדרה של שירתה ולהביאה אל הציבור הרחב. במובן הזה, אין יותר מרגש מלשמוע בסרט על היום שבו חבריה של זלדה ניסו להוציאה מהבית אחרי תקופת אבל והסתגרות ארוכה, אבל רגע לפני שיצאו, הגיעה קבצנית וזלדה הכניסה אותה לביתה ובישלה לה ארוחה (כל קבצן יכול להיות המשיח, היא אומרת בסרטו של דוד פרלוב ״בירושלים״, במונולוג החוזר גם בסרטו של קדר).

 

 

פרטים מחייהם של משוררים אחרים אולי היו נהיים לפיסות רכילות שוליות, מסכי עשן המפריעים לגשת אל שירתם בעיניים סקרניות ובלב פתוח. אצל זלדה הטיפול המכבד בדמותה מאפשר לאותם סיפורים להעמיק את מה שגם ככה נדמה לקוראים ולקוראות של זלדה כהיכרות בלתי מתווכת עם אדם נדיר, מכוכב רחוק. דווקא משום שאינה מתווכת, אנו רואים את פניה, שומעים את קולה, משיריה עולה מבט צלול, במילים פשוטות. היא נותרת אדם שלם, עגול, ומכאן גם מסתורי. היא נותרת, ככל הנראה לעד, הכול חוץ מאישה פשוטה.

 

אולי יעניין אותך גם הקרנת סרט ושיחה zelda_960 האירוע התקיים ביום שני,
20:00 / 28.12.15
הקרנת סרט ושיחה

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus