יחסים עם השפה העברית בכיתה א'

כאשר ילד עולה לכיתה א' מתרחש מהלך דרמטי ביחסיו עם השפה. מצויד בידע לשוני עשיר בדרך כלל, בחושים לשוניים טבעיים וביכולת ליצור מלים משלו, הוא פוגש מחדש את השפה. הפעם היא מחכה לו בסביבה שונה, שתלווה אותו לאורך לימודיו. 

הקריאה והכתיבה מפרקות את הדיבור הטבעי לאותיות מנוקדות, לעיצורים ולתנועות; הדקדוק מפרק את השפה השלמה לשורשים, לנטיות ולגזרות; התחביר קורא למלים המופיעות במשפט בשמות משונים כמו נושא, נשוא ותיאור תכלית; המילון מסדר את המלים בשורה עורפית קפדנית על פי היגיון אלף-ביתי שרירותי. הלשון הטבעית נהפכת למערכת פרדיגמות מסובכת, לשון האם נהפכת ללשון התרבות. בלימוד היהודי הישן והמושמץ זה קרה כבר בגיל 3 עם "קמץ אָלֶף אָ". בחינוך ילדי ישראל החדשים זה מתחיל עם "דנה נמה דנה קמה". דנה כבר לא קמה, וטוב שכך, אבל היא עדיין סמל.

מדרגה הכרחית. רובי וגידי רוזנטל 
השלב הזה הוא כמובן מדרגה הכרחית בעיצוב בן לתרבות העברית ולשפתה. עם זאת יש בו סוג של הלם: פתאום המלים שהילד מכיר ואוהב, המשפטים שהוא משמיע לתומו, הסיפורים הרבים ששמע נהפכים למשהו אחר, למסלול מכשולים, לשרשרת של מטלות הנמשכת לאורך כל שנות בית הספר. לאחר שלמד לקרוא ואפילו זכה לחוש את חדוות הקריאה, מגיעים יסודות מפרקים נוספים. ככל שעוברות השנים מתלווה לרגשות החדווה הטבעית של השימוש בשפה רגשות שונים לגמרי: חרדה, ניכור, תיעוב.

" כאשר ילד עולה לכיתה א' מתרחש מהלך דרמטי ביחסיו עם השפה. הפעם היא מחכה לו בסביבה שונה, שתלווה אותו לאורך לימודיו. "

אפשר כמובן להתעלם מההלם הזה ולראות בו רע הכרחי. אפשר לטעון אפילו שבין שפת התרבות על כל רכיביה לבין השפה הטבעית רצוי שיהיה פער קבוע ומוגדר. אבל אפשר לטעון אחרת: כיתה א' ושנות הלימוד הבאות אחריה צריכות ויכולות להקים גשרים בין הידע הלשוני הטבעי של הילד לבין הלימוד המצפה לו, שבו יחפור באוצרות האלה, ירכיב אותם, יפרק אותם וימיין אותם.
 

בשנה האחרונה נפל בחלקי להיות יוצר או שותף ליצירת שלושה גשרים כאלה, שהם בעיני שערים חיוניים לאהבת השפה. הראשון הוא הפרויקט "סיפורי מלים" שנעשה ביוזמת משרד החינוך. חיברתי לפרויקט זה 175 סיפורים של מלים שנבחרו בקפידה בשיתוף עם ועדה מייעצת. הסיפורים פרי עטי יועדו לכיתות ד'-ו', וד"ר מוטי רוזן כתב את סיפורי המלים לחטיבת הביניים. הרעיון העומד מאחורי הפרויקט הוא שהמלה היא הגשר המתבקש בין השפה הטבעית לבין לימוד השפה. טענה זו רחוקה מלהיות מובנת מאליה: החקר הלשוני ותוכן שיעורי הלשון אינם עוסקים בדרך כלל במילה כיצור שלם, אלא בפירוקה. הפרויקט מציע את דרך האינטגרציה ואת שער הסיפור.

פרויקט הגשר השני הוא התערוכה א-ב-גע-דע המתקיימת בבית התפוצות מאז ראשית הקיץ, ונועדה לשהות שם שנים ארוכות. התערוכה עוסקת בשפה באמצעות מיצגי משחק, ומיועדת לבני 3-12. בתערוכה חברו יזמים, אוצרים ומעצבים, ואני התבקשתי להיות היועץ-הלשונאי שלה. אם בפרויקט הראשון פתחנו את שער הסיפור, בפרויקט הזה פתחנו את שער המשחק, שהרי השפה היא משחק הולך ונמשך של חילופי אותיות, הברות, משמעויות וקולות.
 

ולבסוף, ממש בימים אלה יוצא לאור ספרי "המסע המופלא לארץ המלים" בהוצאת כתר. הספר הזה, המיועד כהגדרת ההוצאה "לבני 6 עד 106", הוא סיפור הרפתקאות של שני ילדים, שירה ודורון, בארץ המלים - דהיינו, השפה. הרעיון העומד ביסוד הספר, שהוא ראשון בסדרה, הוא שלילדים (ולמבוגרים בדרכם) יש קשר ישיר עם מלים, וכי אפשר לדמיין את המילה כיצור חי, שיש לו צורה, צבע ואישיות שאינם תלויים במשמעות המלה, אף כי הם מתכתבים אתה. את הספר אפשר לחוות כסיפור הרפתקאות הכולל דרמה מסעירה, איום והתרה; וכל שלב בהרפתקה מספר משהו על השפה; על השפה העברית, ועל השפה בכלל. ולמבקשים לטעום, הרי דוגמה.