שלום כיתה א'

הכי טוב בבית

06.08.13

מה גורם למספר הולך וגדל של הורים להחליט לא לשלוח את ילדיהם למסגרות חינוכיות? העדריות, הישיבה הממושכת על הכיסא, התזונה הקלוקלת, ומעל הכול, היעדר חופש הבחירה הן רק חלק מהסיבות. רוית הכט שוחחה עם משפחות שבחרו בחינוך ביתי על ההחלטה, על היישום ועל התגובות

ב-1 בספטמבר הקרוב יצעדו כ-1.9 מיליון ילדים אל הגנים ואל בתי הספר הציבוריים; אליהם יצטרפו יותר מ-200 אלף ילדי הגנים ובתי הספר הפרטיים. מיקה, אור מאיה ויובל יתעוררו לעוד יום שגרתי בבית. המשותף להם הוא ההחלטה של הוריהם כי מערכת החינוך – הגנים ובתי הספר - אינה טובה או מתאימה מספיק לילדיהם וכי בכוחם לייצר להם אלטרנטיבה המתאימה לתפיסת החיים שלהם.

הורים אלו הם חלק מתופעה הולכת ומתרחבת בארץ (באיחור רגיל של עשרות שנים אחרי צפון אמריקה ואירופה המערבית) - המעבר לחינוך ביתי. קשה לנקוב במספרן המדויק של המשפחות המחנכות את ילדיהן בבית, שכן חלקן לא מדווחות על כך. בתגובה לא רשמית של משרד החינוך לכתבה זו נמסר כי מספר הילדים בישראל אשר לומדים בבית אינו עולה על 300.

בפועל, טוענים חלק מההורים, מדובר בקהילה שהולכת וגדלה, ורובה מרושתת באמצעות האתר "באופן טבעי", הדוגל בחינוך ביתי ובמודעות אקולוגית, וב"כל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית".

 

פשוט לחיות 

מירי אורמן, במאית ועורכת באולפן של בן זוגה עמית מילר virtual studio, הגיעה גם היא אל החינוך הביתי כחלק מאשכול ערכים "טבעיים", שהובילו גם ליצירתם של הסרטים "דיאלוג לידה" ו"יולדים בבית". "כשבכורתנו היתה בת תשעה חודשים התחלנו ללכת למפגשים של 'באופן טבעי' בתל אביב, והיו שם הורים שדיברו על חינוך ביתי", מספרת אורמן, "בהתחלה לא ממש הבנתי למה הכוונה. אני זוכרת ששאלתי אמא אחת – 'אז איך תלמדו את הילדים? תתארגנו בקבוצות למידה?', והיא ענתה 'לא, פשוט נחיה'. מאוחר יותר, כשילדינו גדלו, הבנתי למה היא התכוונה. הבחירה בחינוך ביתי היא לא להתכוונן לפי מערכת החינוך ולפי תוכנית הלימודים שלה, אלא פשוט לחיות. הלימוד ממילא מתרחש כל הזמן".

אורמן מספרת שלחוויותיה כתלמידה היתה השפעה רבה על ההחלטה לא לשלוח את ילדיה למסגרת חינוכית מחוץ לבית: "בסך הכול, הייתי תלמידה טובה וממושמעת. לא היה לי קשה מאוד בבית הספר, ודי איפשרו לי להישאר בבית כשרציתי. אבל חברתית, היה לי לא נעים שם; לא מאתגר. אני זוכרת את עצמי מביטה החוצה מבעד לסורגים על פועלים שבנו בניין מחוץ לבית הספר. קינאתי בהם על החופש שלהם, על זה שהם יכולים להיות בחוץ, בשמש".

 

את ילדיה הגדולים מיקה (שש) ואור (ארבע) היא מלמדת בבית. גם בנה התינוק אדר (שמונה חודשים) שוהה במחיצתם. "אני לא בעניין של ביקורת על המערכת, הורסת או בונה", אומרת מירי, "המערכת הזאת פשוט לא רלוונטית לחיים שלנו. לא הלימוד הפרונטלי, לא התכנים, לא האינטנסיביות, לא העדריות, לא הישיבה הממושכת על הכיסא, לא הביחד האינטנסיבי עם עוד הרבה אנשים, לא הדומיננטיות של המורים, לא התזונה הקלוקלת. כל אלו פשוט לא מתאימים לנו".

" הבחירה בחינוך ביתי היא לא להתכוונן לפי מערכת החינוך ולפי תוכנית הלימודים שלה, אלא פשוט לחיות. הלימוד ממילא מתרחש כל הזמן. "

 

בקרב המשפחה המורחבת של אורמן ובן זוגה היו שהרימו גבות, אולם הן ירדו חזרה עם הזמן: "המשפחה שלנו כבר התרגלה לכל מיני בחירות לא שגרתיות שלנו, כמו ללדת בבית. נתקלנו בכל מיני שאלות ופליאות כגון: “אז מה, הם יהיו אנאלפביתים?”, או "האם ככה אתם באמת מכינים אותם למציאות?”. אבל ככל שהם גדלים, המשפחות מבינות שלא מדובר בילדים אנאלפביתים שמנותקים ממה שקורה סביבם, והביקורת מתמעטת".

 

"אני סופר נורמטיבית"
למרות העלייה בשיעור המשפחות הדוגלות בחינוך ביתי ובפתיחות ההולכת וגדלה עם הזמן, יש עדיין מי שחוששים לפרסם ברבים את הדרך שבחרו. נאוה (שם בדוי) מדרום הארץ, אם לחמישה ילדים בחינוך ביתי בני ארבע עד 13, סירבה להתראיין בשמה, מחשש שהעובדה כי ילדיה לומדים בחינוך ביתי תבריח ממנה לקוחות פוטנציאלים. "אני נמצאת במקצוע שבו הלקוחות שלי פונים אליי מתוך אמון. לא כולם מגיבים טוב כששומעים שאני לא שולחת את הילדים לבית הספר. חושבים שאני תימהונית, מין פריקית של ניו אייג' כזאת. במקרה שלי ההפך הוא נכון: אני אדם סופר נורמטיבי. אני יודעת שהחשש נובע מבורות, מדעות קדומות, ובעיקר, מפחד, מפני שזה שונה ואחר".

 

נאוה עדיין מתמודדת עם ביקורת קשה, שמופנית אליה מכיוון המשפחות שלה ושל בן זוגה. "זה לא פשוט. למרות שידעתי עוד מהפעם הראשונה שביקרתי במעון, כשהילדה שלי היתה בת חצי שנה, שהמסגרות האלו לא טובות מספיק לילדים שלי, הביקורת עלינו כן מחלחלת איפשהו. יש לי כל הזמן תהיות ושאלות אם אני מונעת מהילדים משהו, אם אני עובדת איתם כמו שצריך. בחינוך ביתי יש קשיים כמו בכל דבר עם ילדים. לא תמיד הם רוצים לעשות דברים, יש ויכוחים ומריבות ואני צריכה להסביר להם פעם אחר פעם שיש זכויות ויש חובות. זה לדעתי החינוך האמיתי".

 

נאוה מגישה מדי שנה למשרד החינוך הצעת תוכנית שנתית לכל ילד ומקבלת עליה אישור, שמתיר לה לחנך את ילדיה בבית. "אצלנו יש סדר יום מאוד מסודר ומוגדר. הילדים קמים בבוקר, וכל אחד יודע מה הוא הולך לעשות. יש מי שצריך לקרוא, יש מי שגולש במחשב ויש מי שמסדר". את הקשר עם הרשויות המאשרות את תכניה היא מגדירה כמצוין.

 

                               

                     הלימוד מתרחש כל הזמן 

 

אבל מהבחינה הזאת, נאוה נמצאת במיעוט. הרוב הגדול של ההורים בחינוך הביתי בישראל מתנגד באופן מהותי לדרישות משרד החינוך, שכוללות בין היתר הגשת תוכנית לימוד מוגדרת שחייבת לכלול את מקצועות הליבה בהיקף מסוים ואף את בחינת ההישגים של הילדים. רוב הורי החינוך הביתי בארץ מתנגדים אידיאולוגית לתוכנית לימודים מוגדרת ולתכנון סדר יום – קל וחומר לבחינות ולהערכות מכל סוג שהוא. "אנחנו בעד לאפשר לילדים לעשות מה שהם בוחרים", מספרת מירי אורמן. "שיאכלו כשהם רעבים, שיגלשו במחשב כשבא להם. יש בבית חוקים, כמו בכל בית נורמלי, אבל כאלו שנותנים חופש בחירה לרצונות של הילדים. ככה נעשית פעולת הלמידה הטובה ביותר, מתוך רצון ומתוך חוויה, ולא מתוך הכרח".

  

את האופן שבו משתלבים הלימודים בסדר היום מתארת אורמן כך: "קמים בבוקר והולכים לישון בערב. מה שבאמצע – לא קבוע. הלימוד הוא לגמרי דינמי, מותאם לרגע ומתקיים לפי דרישה. אם למשל הם מבקשים ללמוד אותיות או מספרים, אנחנו מלמדים אותם. הרבה דברים הם לומדים לבד במחשב. אין סדר יום קבוע, אבל יש איזושהי אג'נדה שבועית קבועה. יש ימים של מפגשים, ימים של בית, של חברים, של סבתות. לפעמים אנחנו יוזמים בעצמנו כל מיני פעילויות מיוחדות, כמו סדנת נגרות או צפרות. אנחנו לא בלחץ שהם לא ידעו משהו כי הם מאוד סקרנים בעצמם ורוצים ללמוד".

 

"כנראה אנחנו קיצונים מדי" 

גם חדוה ורני כשר, מחלוצי החינוך הביתי בארץ, אינם מאמינים בתוכנית לימודים. את ששת ילדיהם הם גידלו בגישת ה-Unschooling. אף לא אחד מהילדים, בני שש וחצי עד 19, ביקר בגן או בבית ספר. "אנחנו מאמינים שילד צריך ללמוד את מה שהוא רוצה ואת מה שהוא צריך", הם אומרים. "אין שום טעם להעמיס עליו דברים שהוא בכלל לא מתעניין בהם".

 

איך נראה יום שגרתי אצלכם?

חדוה: "יש לנו ארוחות משותפות, וביתר הזמן, כל אחד בענייניו. זה לא שהילדים לומדים רק איתנו בבית. כל אחד מהם מצא את דרכו לרכוש חברים בחוץ ולאסוף ידע בזמנו ובדרכו. שלושה מילדיי לומדים מוזיקה בקונסרבטוריון בראש פינה. אחד מהם ביקש להירשם לשיעורי מוזיקה בבית ספר, ורשמנו אותו. ילד אחר רצה ללמוד טניס, אז רשמתי אותו לחוג. אני מודעת לעובדה שלא הכול אני יכולה ללמד אותם בבית".

משפחת כשר אינה מנהלת קשר כלשהו עם הרשויות, מאז שעברה מראש פינה לקיבוץ כפר גלעדי, מקום הולדתה של חדוה. "הם לא מחפשים אותנו, אנחנו לא מחפשים אותם, ובזה נגמר העניין. כנראה אנחנו קיצונים מדי בשבילם", היא צוחקת.

 

אורנה וצפריר שפרון, גם הם מראשוני ההורים שהנהיגו חינוך ביתי בביתם, כבר היו "מושקעים" במערכת החינוך – שלושה מילדיהם למדו בבית ספר כשהחליטו להוציא אותם בשנת 95'. "הרעיון של חינוך ביתי שבה מיד את לבי, כשקראתי כתבה של יהודה אטלס בתחילת שנות ה-90 על חינוך ביתי באנגליה", מספרת אורנה, "למרות האינטואיציה החזקה מאוד שהיתה לי לגבי בתי הספר שאינם טובים מספיק לילדים שלי ואף על פי שידעתי שאני רוצה ויכולה לגדל אותם לבד, לקח לי חמש שנים להוציא את ילדיי מבית הספר.

 

"כשהתוודעתי לרעיון לראשונה, הוא היה כל כך זר ומוזר", היא מוסיפה, "לא הכרתי אנשים שלא שלחו את ילדיהם לבית ספר, לא הכרתי ילדים שלא הלכו, שיתפתי מעט מאוד אנשים ברעיון כי פחדתי מתגובות עוינות. באותם ימים ניסינו ליצור קשר עם משרד החינוך, והתשובה שקיבלנו היתה סוג של אלימות: "לא תצליחו בחיים לתת לילדיכם את מה שבית הספר נותן להם, ואם תנסו להוציא אותם מבית הספר - ניכנס בכם". כעבור כמה שנים, ידידה שלי, אחת היחידות ששיתפתי אותם במחשבה, סיפרה לי שהיא פגשה כאן בארץ, ואפילו בשכנות לנו, משפחה שאינה שולחת את הילדים לבית הספר. ברגע שפגשנו את המשפחה הזאת, גמלה ההחלטה בלבנו".

 

פחות השכלה, יותר פיקוח 

לרובנו נדמה שילדים הלכו לבית ספר מאז ומעולם, אולם למעשה בית הספר, כפי שאנו מכירים אותו, הוא מוסד צעיר יחסית: הוא קיים מסוף המאה ה-18 בלבד. הסיבות להקמת בתי הספר נבעו מאינטרסים ברורים של המדינה והכנסייה; פחות מתוך אמונה בחלוקת השכלה להמונים ויותר כאמצעי פיקוח ושליטה. בעידוד המדינה ובחסות הכנסייה נפתחו באירופה בתי ספר שהלימודים בהם היו חינם, והלמידה הפרטנית (מורה אחד ותלמיד אחד או חינוך בתחום המשפחה) הוחלפה בכיתות ובקבוצות. החלת חוק חינוך חובה במאה ה-19 במדינות המערב, ובעקבותיו התפתחות החינוך הציבורי, חוללו מהפכה של ממש. המוסדות הפרטיים, שעד אז היו עיקר המערכת, הצטמצמו, ואת מקומם תפסו בתי ספר ציבוריים. המורים הפכו לעובדי ציבור, ותוכנית הלימודים עברה סטנדרטיזציה. בית הספר הפך למוסד ביורוקרטי לכל דבר ועניין, וחשוב מזה - חלק בלתי נפרד מחייו של ילד במדינות המפותחות.   

 

רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו הורים בארצות הברית לחתור תחת מעמדו הרם של בית הספר. אחת מאבני הדרך הראשונות בתחום החינוך הביתי הוא ספרו של ג'ון הולט מ-1976 Instead of Education, שזכה עם צאתו לתגובות נלהבות מצד הורים רבים שמאסו במערכת החינוך. בעקבות התגובות ייסד הולט באוגוסט 1977 את כתב-העת Growing Without Schooling, שהיה לאמצעי הקשר בין השותפים לרעיון ברחבי ארצות הברית. מכאן התגלגל הרעיון גם לקנדה השכנה ולמדינות מערב אירופה. קשה לקבוע את מספרן המדויק של המשפחות המיישמות את הרעיון, כי חלק גדול מהן לא מעוניין לדווח על כך, אבל לפי הערכה גסה, כשני מיליון ילדים בעולם לומדים בבית.

 

 
                                מוסד צעיר יחסית. בית הספר (פלאש90)

אחת הטענות המופנות כלפי הורים בחינוך ביתי היא שהם מונעים מילדיהם להצטייד בכלים שיבטיחו את הצלחתם ואת הישגיהם מחוץ לבית במוסדות ובארגונים כמו אוניברסיטה, עבודה וכו'. האם יש ממש בטענות אלו?

לפי נתוני יחידת המחקר של הקולג'ים בארצות הברית, נמצא כי תוצאותיהם של 1,926 סטודנטים בוגרי חינוך ביתי מהשנתון שסיים את לימודיו ב-1997 הינם מעל הממוצע באנגלית, בקריאה ובאופן כללי. הבדל מזערי לרעה נרשם בכישורי ההבנה שלהם. מחקר נוסף שנערך על מבחני הקבלה לקולג' בארצות הברית בדק את ציוני המבחנים של 5,663 בוגרי חינוך ביתי בשנתון של 1999-2000. בוגרי החינוך הביתי השיגו ממוצע ציונים גבוה מזה של בתי הספר הציבוריים בהבעה, בלשון ובמתמטיקה.

 

החוקרת הבריטית פאולה רות'רמל פירסמה ב-2002 מחקר שבו בדקה יותר מאלף ילדי חינוך ביתי בבריטניה. רות'רמל מצאה שהישגיהם האקדמיים של ילדים אלה עולים בהרבה על אלה של למידי בי"ס. כמו כן, נמצא שבניגוד לתלמידי בית ספר, אצל ילדי חינוך ביתי לא היה קשר בין הישגים אקדמיים ובין המצב הכלכלי ורמת ההשכלה של הוריהם. כלומר, ילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך שלמדו בחינוך ביתי לא נפלו בהישגיהם מילדים בני מעמד גבוה יותר.  

 

"השכלה לא תפתור את כל הבעיות" 

 

הוויכוח מתלהט כשמדברים על התחום החברתי. אחת הביקורות שנשמעות מצד בכירים במשרד החינוך השוללים את החינוך הביתי היא כי בשל היעדר אינטראקציה יומיומית עם בני גילם, הילדים בחינוך הביתי גדלים להיות אנשים נעדרי כלים ומיומנויות חברתיות. הטענה הזאת מרגיזה מאוד את ההורים.

"זה ממש שטויות", אומרת מירי אורמן, "ברגע שאת פוגשת כמה משפחות בחינוך ביתי, את כבר מבינה שאין שחר לטענות האלה. בית ספר הוא לא המקום היחיד להתרחשות של סוציאליזציה. יש שם סוציאליזציה מלאכותית מסוג מאוד מסוים. סוציאליזציה מתרחשת כל הזמן; היא לא צריכה מסגרת קבועה עם מורים".

אורנה שפרון מסכימה: "לטענה הזאת אין כל שחר. הפורמט של בית ספר הוא רק אחת האפשרויות לחיות בחברת אנשים אחרים. חברים יכולים להיות בגילים שונים, הם לא חייבים לפגוש אותם כל יום והם לא חייבים להיות כל כך רבים. אם מורידים את הסייגים האלה לחיי החברה של הילדים, אפשר לזהות בנקל שלכל ילד שלא הולך לבית ספר יש חיי חברה – הם יכולים להיות אחיו, שכניו, בני המשפחה המורחבת וכו'".

 

טענה אחרת המופנית כלפי החינוך הביתי מתייחסת דווקא לאימהות, ולא לילדים. המבקרים טוענים כי חינוך ביתי מאלץ את אחד ההורים, בדרך כלל האימא, להישאר בבית, וכך למעשה מונע ממנה את זכות המימוש המקצועי והאישי שלה. מה אומרות האימהות?

 

"השלב שבו נשים יצאו מהבית כדי להוכיח שהן יכולות לעשות הכול כמו הגברים היה חשוב ביותר, ובשום פנים לא הייתי רוצה לוותר עליו", אומרת אורנה שפרון, "אולם היום, מתוך ראיית עולם רחבה יותר, אני לא מסכימה עם הערכים שהמהפכה הזאת קידמה. הסטנדרט החברתי האחיד – להיות עשיר ומשכיל - אינו עולה בקנה אחד עם הערכים המנחים אותי בחיי. אני לא חושבת שכסף הוא פתרון לדבר כלשהו; אני לא מאמינה שההשכלה תפתור את כל הבעיות של האנושות. ערכים של כבוד הדדי ואחריות משותפת לבני המשפחה, לקהילה, וכך, במעגלים מתרחבים עד כדור הארץ כולו, הם הערכים שמנחים אותי בחיים. מבחינתי, טיפול מכבד בתינוק או באדם זקן חשובים פי כמה מקריירה מזהירה בהייטק או מהתעשרות מהירה על חשבון חולשתם של אנשים אחרים. ומובן שאת כל זה אני יכולה לומר רק כי יש לנשים היום נגישות לכל אוצרות התרבות והידע האנושיים, מה שלא היה פעם".

 

"אם אישה רוצה ללדת בבית ולהיניק - היא צריכה להישאר בבית; אין ברירה", אומרת חדוה כשר, "אנחנו קצת שוכחים לפעמים שיש הבדל בין נשים וגברים. שאימא זו אימא ואבא זה אבא. אמא מתנהגת אחרת לילד שלה; יש ביניהם קשר אחר, וזה טבעי. למה לא שואלים גננת אם היא מרגישה שהיא מוותרת על משהו כשהיא מגדלת ילדים? למה לגדל ילדים של מישהו אחר זה בסדר, אפילו נחשב לקריירה, ולגדל את הילדים שלך זה לא בסדר?".

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי