תורת המשחקים

לספר הזה יש קסם בלתי נגמר, לא מובן לכאורה, לכאורה מופרך. מיץ פטל הוא ארנב – בזה כל העניין, והעניין הזה גם מתגלה מהר מאד. אז מה, בעצם, העניין?

הספר הזה פועל לכאורה כנגד כל "אמות המידה" המצופות, לכאורה ושלא, בסיפור ילדים. הוא לא נושא שום בשורה, וסודו הכמוס כאמור מתגלה כמעט בעצם הירקמו. אם הספר הזה בא לעשות משהו – הוא בא לכאורה להתיר קשרים, לחשוף מערומים, להעמיד אותנו במבוכה. יש איזה ממד של גיחוך המתרחש כל הזמן אצל כל הגיבורים. אבל אין זה גיחוך ממש, אלא משהו שנעלם מאיתנו ככל שאנו גדלים, וככל שהוא נעלם מאיתנו כך אנו מחפשים אחריו יותר  – תום.

בעלי חיים תמירים ואציליים כמו ג'ירפה, מלכותיים וחזקים כמו אריה, מתגלים כאן בעירומם התם והנוגע-ללב. הם משועממים, חסרי מעש, וכשהם כבר זוממים דבר – הם מסתרבלים איתו: הג'ירפה מתחבאת מאחורי שיח, האריה מאחורי עץ; האריה צועק 'הנה מיץ פטל!' מוקדם מדי, ובכך סותם את הגולל על חשיפתו, אחר כך עושה זאת גם הג'ירפה. כל התכונות שבשמן ילדים קושרים באריה והג'ירפה עולמות מופלאים, נשגבים, מוטחות כאן לרצפה, ודווקא בזה הופכות את שניהם, על טיפשותם, תמותם, חוסר-סבלנותם, לדמויות הנגישות ביותר שאפשר להעלות על הדעת – האריה והג'ירפה "שוגים" במקום שבו כולנו שוגים, כשאנחנו תמימים, וכמה יופי יש בשגגה.

ויש הארנב, יצור מתוחכם לכאורה, מתנשא לכאורה, חמקמק לכאורה – ובעצם נגיש לא פחות. אבל על פניו לפחות – הוא מאריך את הדרך אליו. למעשה, הוא מאריך את הדרך אליו מן הסיבה הפשוטה ביותר, הסיבה שבשמה הוא יישאר לעד אחד הארנבות האהובים על ילדים בספרות: הוא אוהב לשחק. כשם שהוא יוצא מביתו, כמין הצגת פלא: רגל ועוד רגל, שתי אוזניים וגוף, כך הוא עודר את הגינה, וכך הוא נעתר מיד להִתחרות שמציעים לו השניים. יותר מכל מעיד על כך שמו – שהוא כולו משחק שקוף, התחפשות למה שהוא ההפך המוחלט, ביתו לבדו הוא מעין תחפושת ליצן צבעונית של וילונות צהובים, חלונות ירוקים ותריסים אדומים.

בחוכמה רבה הביאה חיה שנהב אל העולם הספרותי של הילדים את הדבר שלכאורה נוטש אותנו בבגרותנו ובעצם לא נוטש אותנו מעולם, אך הוא מזוהה כל כך עם ילדים, והוא המשחק. ההסתתרות, ההצצה, המחבוא, הריצה, החמיקה וההזמנה פנימה. הספר הזה הוא יותר מכל משובת המשחק הזאת, הנעה ונדה בין זהויות אפשריות, שמות אפשריים, קיומים אפשריים, בבית ומחוץ. כל זאת על פני הדפים המאוירים בחן חולמני ומרושל-לכאורה כל כך, ועם זאת נוכח כל כך של תמרה ריקמן. ריקמן, בתבונה ובכישרון, הצליחה להפנים אל הציור את העיקרון המארגן של הספר כולו והוא "עקרון הלכאורה".

לכאורה הארנב הוא מיץ פטל והאריה אריה והג'ירפה ג'ירפה וההסתתרות הסתתרות, אך כל אלה פתוחים כל הזמן להיחשף ולהיבנות מחדש, שוב ושוב, כי מהותם משחק. וסיומו של משחק אחד, פותח בפני כולם אפשרות של משחק אחר, חדש, ותמיד מלהיב ומפתיע יותר.  "אף אחד לא יודע מי אני – זה סוד," אומר מיץ פטל, אלא שכשסודו מתגלה הוא אינו נעלם – להפך, הוא מוכן להיוולד מחדש, דרך החברים שעה לו ברגע זה ממש – הפעם הוא יחמוק לביתו בעת ההתחרות, לפני שיזמנם פנימה.

וכאן נוגעת שנהב ביסוד שאולי הוא שגורם לספר הזה לפעול עלינו גם בחלוף 41 שנה, והוא הריטואל. כל דרך החתחתים של חשיפת מיץ פטל על ידי האריה והג'ירפה, רצופת התלאות והמשגים והניחושים והצלצולים בדלת – כל אלה אינם אלא ריטואל חלומי, המבקש להתקיים שוב ושוב ושוב, למצוא עוד דלת להידפק עליה, לפתוח עוד אחת, לא להיגמר לעולם. והריטואל, שהדרך היחידה לקיים אותו היא דרך של משחק, הוא הבית האמיתי בעבור הג'ירפה והאריה ומיץ פטל, הריטואל הוא זה שיכול לקיים אותם כמו שהם: אציליים, זריזים, חזקים, אך גם סקרנים וטיפשים ותמימים ופוחזים לרגעים וצמאים-מאד. רק אז, רק ברגע הזה, יכולים כולם לשבת בבית. לשתות מיץ פטל. ואין ילד/מבוגר שלא יראה מבעד לזה את עצמו, ושלא יהיה צמא לזה תמיד.

עינת יקיר היא סופרת

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי