יש יקום מקביל

18.09.11

האדם הישן ער לכל היותר שעה-שעתיים ביממה. בשעות הערות הבודדות הללו הוא יורד לסטודיו של אחותו ועובד שמה בפיתוח תמונות – מתחת לאדמה. עינת יקיר על הפואטיקה של דן צלקה

אני מחבב את שעות עבודתי, כשאני מפתח סרטים בחדר חשוך, ובאמבט הקטן  מופיע תצלום לח ושברירי. וכשאיני עובד נראה כל רגע יקר מאד בעיניי. ויכול אדוני להיות סמוך ובטוח שאותו דוק ערפל המכסה את העצמים בשעות אלו מוסיף על יופיים ומקרבם לדמויות חלומותיי. […] הן יודה ששני מיני אדם חיים על אדמות: האוהבים את היום והאוהבים את הלילה. אני הייתי מאוהבי-הלילה מנעוריי, ולא ידעתי עונג גדול יותר מלהתהלך בלילות ברחובות העיר, לשמוע את קול צעדיי המהדהד בעיר השינה. אין בימת תאטרון, אדוני, העולה על הלילה. בימי ילדותי הייתי מדמיין לי, מול הראי, שהנני אסיר-עולם, או בן-מלך, או חייל-פצוע. והרגשות העולים בי היו רגשותיהם של יצירי-רוחי אלה. ואולם כוחם היה כאין וכאפס לעומת הרגשות שהיו מפעמים את לבי בטיוליי הליליים. הייתי אסיר-תודה לחושך, אדוני. הוא נראה בעיניי לא כהיעדר-אור אלא כמין חומר שחור ורך המיטיב עם העיר הישנה, לובש צורה של צללים והרים, ממלא את הכל. אומרים שקיימים מקומות שהאדם מרגיש את עצמו מאושר מבלי שיידע את סיבת אושרו, והמקום הזה יכול להיות בית מסוים, או פרוור עיר, או פינה אחת בגן. […] הלילה, הלילה, אדוני, בכל מקום שהוא יורד, יהיה זה בגן או בחדר או ברחוב, הוא בשבילי כמין מקום שכזה...

כך מתוודה האדם הישֵן בפני המספר בסיפור הפלאים של דן צלקה מ-1989, הנושא את שם גיבורו. האדם הישן ער לכל היותר שעה-שעתיים ביממה. בשעות הערות הבודדות הללו הוא יורד לסטודיו של אחותו ועובד שמה בפיתוח תמונות – מתחת לאדמה. על האדמה הוא מוצא "בן שיחה או בת הרפתקה". התנהלות זו של פיתוח חלומות או שיחה מתרחש לצד השינה, שהוא האזור המפותח ביותר של האדם הישן. אלא שהשינה – החלימה – המשתייכת באופן אוטומטי לממשלת הלילה, נפרצת כאן ומתרחבת וצובעת הכל. ממש כשם שהלילה של האדם הישן צובע את היום: הלילה היה יוצא עטוף בחשכה ובערפילים, והיום לא חש כמעט בנוכחותו הקלה, הוא מספר למספר. מערכת היום ומערכת הלילה נטרפות, וההתקיימות מתרחשת בכמה ממדים. חלקם מורגשים וחלקם מוטמעים כל כך שאי אפשר להרגיש בהם. נוכחותו של האדם הישן היא נוכחות כזו. מה שמקיים את התקשורת בין המספר לבינו כרוך במבט ובדיבור, אך הוא נעדר מגע: ברגע מסוים עשה תנועה חדה בגופו, כדי להימנע ממגע-גוף עם כמה אנשים שבאו לקראתנו, מעיד עליו המספר. ספק אם אותם אנשים הבחינו בכלל באיש הזה, ספק אם לא היה עובר אלא בעדם. האיכות המתמוססת של האדם הישן, הפרצות בעדן הוא עובר אל תחום החיים המוכר ומהן הוא נשמט חזרה אל עולמו-שלו – כל אלה רוקמים סיפור.

 

במובן מסוים, העמיד כאן צלקה סיפור ארס-פואטי, המאיר בכמה עמודים את הפואטיקה המורכבת שלו. בהרבה מכתיבתו, גם בזו הריאליסטית יותר, צלקה מעוניין בניסוח של איזה אוניברסל מטא-ספרותי הפועל כצילו של הטקסט. כאן מומחש הדבר הזה לכדי שיא: צלקה בורא צומת-מראות שנפגשים בו הסופר שהופך לדמות, והדמות שהפכה סופר. טשטוש התחומים בין היום ללילה הוא גם ערעור היחסים ההיררכיים-לכאורה, המוחלטים והמובחנים כל כך שבין מספר לדמות. בעולם של צלקה, שבסיפוריו הקצרים במיוחד הוא בורחסי, ולפעמים (נדירות) גם קפקאי, הראי הוא אולי החומר התמטי-פואטי המהותי ביותר. הנה שוב: בימי ילדותי הייתי מדמיין לי, מול הראי, שהנני אסיר-עולם, או בן-מלך, או חייל-פצוע. והרגשות העולים בי היו רגשותיהם של יצירי-רוחי אלה. הלילה חייב להשתקף ביום, אין הוא תשליל של היום, היעדר-יום, אלא חומר שחור ורך הנטמע בו. גמישות החומר של צלקה מאפשרת התמוססות, מאפשרת טריפה. וכהמשך למגמה הארס-פואטית הנטווית ניתן לומר כי המספר של צלקה פוגש כאן את עצמו. אין מדובר בתשליל שלו, אלא בהמשכו, זה הלא מורגש לכאורה, זה המתקיים בד בבד, כל הזמן, במרחביה הרדומים של התודעה, זה החולם כל הזמן כמעט, ובמקביל, על אפשרויות בדויות.

"אני אדם ישן, הריני ישן כל הזמן, ביום ובלילה".
"גם עכשיו?”
"כמובן שלא", חייך האיש, כאילו השמעתי בדיחה.

אבל לא בדיחה. היופי הגדול שמוריש לנו צלקה גם כאן, ובכל כתיבתו, הוא האפשרות המקבילה שלעולם לא מבוטלת ביטול מלא. חיוכו של האיש לא סותר את האפשרות שהוא כן ישן, גם עכשיו, או שאולי המספר הוא שישן. ואפשר ששניהם ישנים, חולמים את זה. האפשרות הפנטסטית אצל צלקה היא לא הקוטב הנגדי של הסיפור – היא אותו קוטב עצמו. הדבר מתיישב גם עם אישיותו רבת המקבילות של צלקה עצמו, שישב בהרבה מדינות, שידע הרבה שפות ואף הכניס אותן לסיפוריו, על הז'רגונים והסלנג הנלווים אליהם, שערבב תרבויות עכשוויות וקדומות עם תרבויות ממוצאות. מי ש"יוצר לרוחב" – תנועתו היא פרישה של מרחבים וזמנים ואינטלקט. בבוא צלקה אל סיפור – האפשרויות מתרחבות, פתאום שבים אל הסיפור קולות שבמבט ראשון אינם שייכים אליו. למשל הצירוף "האדם הישן" – עד כמה הוא מהדהד פתאום את "האדם הראשון". וכשחושבים על האדם הראשון – רואים פתאום את מעשה הבריאה, שיצרה סדר בכאוס, שהבחינה, שהבדילה, שהפרידה, בין השאר, יום ולילה. וכאן, כאמור, הלילה פולש ליום.

לאן משתייך הסיפור הזה? לשפת הירקון או למים הגדולים ההם הראשונים? האם נכון להכריע? לא כאן. כאן כאמור, אצל צלקה, יש תמיד גם סיפור פשוט, נתון, על אדם רובץ על משכבו עשרים וארבע שעות כמעט, ובודה דברים ומפתח אותם מתחת לאדמה, או אוסף חומרי סיפור מעליה, ויוצר-בורא, בכאב מסוים של אי-נגישות ומגע, ובעיקר – מתוך תשוקה, וריאציה נוספת.

עינת יקיר היא סופרת

הצטרפו  לדף הפייסבוק של בית אבי חי 

 

עוד בבית אבי חי