44. תורת חיים והקרבת חיים

08.05.10

היה שיעור מחלקתי על רועי קליין, מגיבורי מלחמת לבנון השניה, שנפל בבינת גבייל כשזינק על רימון ומנע פגיעה בחייליו. הוקרנה על הלוח מצגת כתובה, והמפקד פנה לחיילים שיקראו קטע אחרי קטע. את הקטע המצמרר על מעשה הגבורה, קרא המפקד:
"קליין כרע ברך לפני מרחביה הפצוע. האש שוב הפכה חזקה יותר, כמעט 270 מעלות של אש מכל הבתים מסביב. והכול התרכז למטע שמתחת לחומה שהיה אזור פתוח. המחבלים זרקו רימונים מקרוב וירו ירי צלפים מרחוק וגם ירי פשוט . למרות האש הכבדה שנורתה לעברם, כשהגיע קליין לחבריו הפצועים הוא החל מיד לטפל בהם. קליין מצליח להשכיב את מרחביה כבר חצי גוף על האלונקה, לפתוח לו את החולצה. לפתע נזרק רימון סמוך לחיילים. קליין שראה את הרימון מתגלגל לכיוון חייליו, זינק על הרימון והגן בגופו על חייליו תוך שהוא קורא: "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד".

את השקט ששרר בכיתה היה אפשר לנסר. היה חשמל באוויר. אחר כך נפתח דיון קצר, שהמשיך בינינו בדקות הבאות, אחרי שכבר יצאנו מהכיתה.
חבר אחד טען בתוקף, שהמעשה אסור על פי ההלכה. אסור לאדם למסור את נפשו להצלת חברו. התחיל משא ומתן בדברים, הנתונים אמנם בויכוח סוער בין פוסקי ההלכה. אמרתי לו שזה לא המישור המתאים לדיון כזה. המעשה מההיבט ההלכתי הוא אפור, לא מוגדר עד הסוף. כאן בא לידי ביטוי השיקול החוץ הלכתי, הצו הפנימי של נפש האדם האינסופית. ההלכה היא ניסוח משפט התורה, אבל דילמות כאלו הן על-משפטיות. שם מסתיים כוח הפלפול. אי אפשר לפרוט מעשה כזה לסעיפים כתובים בשולחן ערוך. הוא התקשה לקבל את זה, כמו שאני מתקשה לנסח את זה. הן ההלכה מקיפה את הכל ולפוסק אמורה להיות תשובה לכל מצב ולכל דילמה, קשה ככל שתהיה. ולמרות זאת, אין ההלכה מכבה את הרוח המפעמת באדם בעל שאר רוח. התורה, במובן ההלכתי, היא תורת חיים, יש מצבים ומעשים שהם מעל החיים. קול ה' שבכח אינו תמיד אותו קול ה' שבהדר. סוגיה זו יכולה להידון במסגרת פרשת העקידה.

היו לנו עוד הרבה ויכוחים. בשיעור על אלימות, העלה המ"מ נושא לדיון סוער, האם הכאה תוך כדי חינוך ילד קטן היא אלימות. רבים מבין הדתיים התקוממו: "חוסך שבטו שונא בנו". המ"מ ציפה לזה. היו שניסו להכחיש, מתוך עמדת מגננה, וטענו בלהט שגדולי המחנכים החרדים שוללים הכאה. אמרתי שהכל יסכימו שיש מקרי קצה. ודאי שמי שמכה על כל דבר הוא אלים. אך אב שמפעיל כוח פיזי, כשזו הברירה היחידה שנותרה, כדי למנוע התכופפות של הילד מעל חלון ללא סורגים, אינני חושב שמישהו יאשים אותו באלימות. הוי אומר, שהויכוח הוא היכן עובר הקו בין אין ברירה ליש ברירה, ומהו אסון גמור שכדי למנעו יש להפעיל כל אמצעי. בעצם בכך חיזקתי אולי את הדימוי, שישנם דתיים שיכו ילד על מעשה מסוים המהווה אסון לילד על פי תפיסתם, ויש מי שיראו בכך אלימות, מתוך תפיסת עולם שונה.
בשיעור על זהירות בדרכים, חיפש המ"מ את המניע להתנהגות המאפיינת את הנהג הישראלי. הצעתי את דברי חז"ל: "שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש שלושה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות" הרי חוצפה ישראלית מן המקורות. חברי כעס: "איך אתה לוקח את זה לשלילה?"

שיעור אחד התחיל בדרמה של ממש, כאשר מפקד הודיע לפני השיעור שיש לו חדשות לא מרנינות עבורנו. התאספנו בחיל ורעדה, כשהניחוש היה שסוגרים שבת. המפקד הודיע בפנים חתומות, שנוצר צורך להשאיר שמונה חיילים מהמחלקה לשבת ועלינו למצוא שני מתנדבים מכל כיתה. אם לא יימצאו המתנדבים בתוך כמה דקות, הוא ייאלץ לבחור אותם בעצמו. הוא יצא מהחדר והשאיר אותנו נסערים.
טענתי בתוקף, שאי אפשר להטיל את המשימה על כולם בשווה. אינה דומה סגירת שבת של חייל צעיר וחסר עול, לסגירת שבת של מבוגר בעל משפחה גדולה ומחויבויות שונות. מן הצדק שיטילו את המשימה על כיתת הצעירים ויפצו אותם בדרך כלשהי. הם יסגרו עוד שבתות רבות מספור בשנות שירותם, לעומתנו שכל שבת מחוץ לבית היא קריעת ים סוף.
התחלנו להרים טלפונים לכל מי שיכול לעזור ועד הרב הצבאי הראשי הגענו. כעבור דקות בודדות נכנס המפקד וביקש תשובה. הוא לא ניאות לקבל שום טענה. אחד התנדב, הרב הספרדי.
"לא צריך כלום. זה היה תרגיל" הודיע המפקד. היינו בהלם. היה עלינו כעת להתקשר לאותן סמכויות, ולהתנצל במבוכה. השיעור היה על יחסי פקוד מפקד ועל צרכי הצבא מול צרכי היחיד. הוא רצה להוכיח לנו, שאיננו מסוגלים לוותר על נוחותנו, לצרכי הצבא. לא קיבלתי את ההוכחה.
אילו ידעתי שהצבא צריך אותי, הייתי מקריב הרבה מאוד, כפי שחתמתי התנדבות. הבעיה היא, שנראה לנו שאילו השתתפנו בדיוני הסגל, יכולנו למצוא פתרונות טובים יותר. בעיני זה שיקף יותר את חוסר יכולתם להפנים באמת, מה זה לסגור שבת בשביל חיילים כמונו.


הודעה נערכה ע'י מנהל בתאריך: 14/05/10 Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי