43. דגל שק

בבוקר יום רביעי היה מסדר הנפה נוסף. זו פעם ראשונה שמתקיימים מסדרים ברצף, יום אחרי יום. המפקדים קראו לזה שגרה, טוב שלקראת הסוף היא הגיעה. היום דיבר בפני המחלקה הרב הספרדי. הוא דיבר על אחדות ישראל, שבאה לידי ביטוי, לדבריו, במהלך המבצע האחרון בעזה. היתה אוירה של סולידריות בעם, תושבי המרכז חשו את אחיהם יושבי קו העימות. הוא ציין את חשיבות התכונה הזו בעמנו.

"לא רחוק מכאן נמצא קיבוץ יד מרדכי" הוא ציין,"מרדכי אנילביץ מסר את נפשו בגטו ורשה, כדי להתקומם נגד השפלים שבאויבינו. כיבוש פולין כולה לקח כששה עשר יום, ואילו גטו ורשה עמד על נפשו ובלם את הנאצים, במשך כחודש ימים. ללמדך כוחה של מסירות נפש למען הכלל".

ניכר ההבדל בין רב שקהלו הקבוע הוא תל-אביבי, לבין מי שרגיל לדבר לפני תלמידי ישיבות לשעבר. אמרתי לו שלדעתי הוא דיבר בצורה עממית הרבה יותר וגם הנושא שהוא בחר בו תאם את אוזנם של הצעירים, יותר ממני אתמול. חשוב לשמוע דברים גבוהים, אבל דברים בגובה האוזניים יש להם כוח גלישה עמוק יותר.



מסדר שלישי ברצף התקיים בבוקר יום חמישי. אלא שמסדר זה היה פלוגתי, לשתי המחלקות כאחת, בנוכחות הסמ"פ, שהיה המ"פ בפועל במחזור שלנו. המ"פ יצא ללימודים כבר בהתחלה, כך דיווח כעת סגנו. התכונה היתה רבה יותר ונוספו לטקס גם תכסיסי נשק. עד היום ידענו לעבור מדום לנוח בלבד. כעת תורגלנו בהכתף-שק, דגל-שק והצג-שק. לא היתה לנו הזדמנות נוספת לבצע את המצג הזה, מלבד מסדר נוסף ביום שני הבא. טקס ההשבעה התקיים עם הנשק שבידי המ"מ בלבד. זו היתה חויה בפני עצמה, לחוש את מה שתמיד רק רואים ושומעים, בטקסים לאומיים. זה תרם לתחושת החייל שבנו.

"הדביקות בה אתה מדגל את הנשק, דומה כאילו זה היה לולב" סנטו בי חברי.

"אתם מוזמנים אלי לסוכות" הגבתי, "לפני שראיתם את שניהם, אל תשוו".

לדימוי הזה יש עוגן במקורות. המדרש מדמה את יציאתם של ישראל בלולבים בראשון של חג: "משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ואין אנו יודעים מי ניצח, אלא האוחז בידו הכידון אנו יודעים שהוא ניצח. כך ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים לפני הקב"ה בראש-השנה ואין אנו יודעים מי ניצח, אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה בלולביהם ואתרוגיהם בידם אנו יודעים שישראל ניצחו, לפיכך משה מזהיר את ישראל, ולקחתם לכם ביום ראשון". וכמו כאן, מצג של כבוד, של טקסיות, לא של לחימה. אכן, רובה ללא מחסנית בידיו של טירון, מוטב שידמה ללולב.



כבר רואים את הסוף והשיחות עם הסגל תוכפות עלינו. ישבנו עם המפקדים והתבקשנו להעלות נקודות לשימור ושיפור. הם רצו לשמוע על חוויותינו ועל מה שאנחנו לוקחים אתנו. אמרתי למפקד שלי, שאני לוקח איתי אכזבה אחת - את האכזבה שלו עצמו. יש לי תחושה שהוא לא מעריך את העבודה ההדדית שנעשתה פה, משום שהוא משווה את התוצאות למה שמצופה מטירונים רגילים. "אם היית מביא לכאן מחנך בישיבה, הוא לא היה מאמין למראה עיניו" אמרתי לו. "על כך שהצלחת להוציא יכולות כאלו מאנשים בני שלושים, עליך להיות מרוצה מאוד וגאה. איך אתה יכול להתאכזב ממשמעת לקויה, כאשר עצם העובדה שיש בכלל מסגרת משמעתית היא משמעותית מאין כמוה?"

שאלה שאני שואל את עצמי, ולבטח אשאל גם על ידי סביבתי, איך אני מפנים את המשמעת הצבאית ברמה כזו, כאשר באזרחות אני נטול משמעת. פרצתי בשנים האחרונות כללים שהתוו לי מחנכי, ודווקא כאן אני מציית למפקדים צעירים. דומני שהתשובה היא, שאני מסוגל לעשות פעולות לא הגיוניות, עבור מערכת שאני מקבל את ההיגיון הכללי שלה. לעומת זאת, אינני מסוגל להקריב אפילו קרבן הגיוני, עבור מערכת שאינני מאמין במשנה העומדת ביסוד התנהלותה.

בשלב זה, המשמעת התחילה להתרופף קמעה, והמפקדים עמדו על המשמר. הם ניסו דווקא לקראת הסוף, להשיג איזה הישג משמעותי, אחרי תרגול של כמה שבועות. מבחינתם המסלול הוא חודש, כאשר ניתן למצות ולהתקדם עד הסוף. אנחנו כבר התחלנו לשחרר אויר. במיוחד שלפי התכנית המקורית היינו אמורים לסיים כבר ביום חמישי.