17. הרב השייגעץ

31.10.09

השכמנו בעוד ליל ויצאנו לצינת אשמורת הבוקר. נדרשנו לסדר את אוהלינו ליציאה מהשטח, סידור שונה משום מה מהסידור המקובל לצורך מסדרי הנפה. עבדנו כשעתיים עד שעלה האור, האוטובוס הגיע להוציאנו לניצנים ועדיין לא התפללנו תפילת שחרית. 

על פי ההלכה, אין לעסוק בשום עיסוק מתמשך לפני תפילת שחרית. בצבא זו הוראה מחייבת, על פי הוראות הרבנות הצבאית, אלא שהמפקדים אינם ערים די לעניין והטירונים לא תמיד מסוגלים לעמוד על שלהם. במקרה שלפנינו, היה מקום להפעלת שיקול דעת. ראשית, השכמנו מאוד מוקדם, הרבה לפני שניתן היה להתפלל. ההלכה מתירה כל עיסוק שהתחילו בו חצי שעה לפני זמן התפילה. אלא שמההשכמה ועד להתחלת העבודה בפועל, עברה שעה ארוכה, המסדר, הגלח"צ וכו. אני טענתי, שהיות שאיננו אדונים לעצמנו, מרגע שפגשנו במפקד בבוקר אנו בעצם עומדים לפקודתו. אשר על כן, מבחינתנו הכל הוא עיסוק אחד מתמשך - לציית להוראות המפקד. כאשר אדם אדון למעשיו, ניתן לחלק כל עיסוק לעצמו. סיימת עניין אחד, עמוד והתפלל ואחר כך פתח בעיסוק השני. אולם כאשר אתה ממלא פקודות בצורה סדירה, עיסוקיך עיסוק אחד מתמשך הם. בנוסף, לא היה כאן עיסוק של ממש, מעבר לסידור חפצים, צורה מורחבת של סידור מיטה שגרתי באזרחות, שודאי מותר גם לפני התפילה.

אלא שהנסיעה עצמה מהווה בעיה. אין נוסעים לפני התפילה, אלא לצורך מצוה. טענתי שנסיעה לאימון חי בנשק במסגרת צה"ל, צורך מצוה היא. טיעון זה הוא המחשה מובהקת של השפעת האידיאולוגיה של הפוסק על ההלכה. כל הדיון הזה התנהל, ביני ובין רב נוסף שהיה בקבוצה. בהזדמנות כלשהי הכריז אחד המפקדים, שיש לנו במחלקה שלשה רבנים. היינו רב אשכנזי ורב ספרדי, לתפארת מדינת ישראל. החייל השלישי שהמפקדים קראו לו רב, היה אותו חסיד שראיתי לראשונה בבקו"ם, שלקח על עצמו את עול ההשגחה על כשרות הגלאט במטבח, עבור בני הקבוצה. הוא נכנס בעובי הקורה באותם ימים ראשונים בהם לא היה סידור סביר עבורנו ובהמשך הוא מונה על ידי המ"מ ליטול את האחריות לביצוע ההסדר, שכלל הכשרת כלים נפרדים, תנור נפרד, ופיקוח על המוצרים בהם משתמשים עבורנו, בסיועם האדיב של צוות משגיחי הכשרות והטבחים וכמובן רב הבסיס החדש, שנכנס לתפקידו אחרי שהתחלנו את הטירונות.

החברים לא תמיד אהבו את גישתי, וגם בשיחות על ענייני אידיאולוגיה, הייתי לרוב הסמן השמאלי בחבורה. לעיתים מגשר בין החרדים לדתיים הלאומיים ולעיתים מאגף משמאל אפילו חלק מהאחרונים.

הגיע הדבר לידי כך, שאותו חסיד החל לכנותני בצחוק הרב השייגעץ. אבל התמונה תושלם על ידי המשפט הבא, שהיה ונברא: "הרב השייגעץ" הוא פונה אלי במטבח בשיא הרצינות, "את זה מותר לאכול?" הוי אומר, שייגעץ, שייגעץ, אבל את השאלות ההלכתיות הוא שאל אותי. (שייגעץ = פרחח באידיש)

אותו בוקר, מחוסר ברירה, נטלנו עמנו את תיקי הטלית והתפילין, לצורך התפילה בשטח. לא מאוד רצוי, אבל מידי פעם מצוי. לתפיסתי, מי שקורה לו שהוא מתפלל בשטח, כדי שלא להחמיץ טיול למשל, אל יתעורר כעת לדרוש את דרישותיו רק משום שהעניין אינו נראה לו חשוב דיו. פרט שאני מקפיד עליו בכל תוקף, זכותי לדרוש מהמפקד שיתחשב בו גם הוא במידת האפשר. כך דרשתי ממפקדי, שידאג שלא יוציאו אותנו להתפלל לפני הנץ החמה, מאוחר ממש בתקופת שיא החורף, 6:40 בערך. אמרתי לו שעל עניין זה אני מקפיד ממש, למרות שמצד שורת ההלכה יש מקום להקל לפועלים שעלולים לקפח את פרנסתם. זכותי לבקש תנאים של לכתחילה ולא להסתפק בבדיעבד, אם אכן כך אני נוהג באזרחות. דרישתי התקבלה. כאן לעומת זאת, לא חשבתי שזה נכון לעמוד על זה בכל תוקף, היות שמנהג רוב הציבור להתגמש בעניין זה. הרב הספרדי לעצמו, העדיף להתפלל לפני הנץ החמה בבסיס ביחידות, מאשר להתפלל בשטח. החלטה שיש לה מקום וסבירות.

זה היה השיקול הרביעי, לטובת גישתי הכללית שכבר דיברתי עליה הרבה, להיכנס לפרטי השאלה ולהכריע בה לפי העניין, המקום והזמן. מלבד השיקולים שמניתי כבר: (א) אמונתי בהתמודדות עם השאלה ולא עקיפתה, (ב) מניעת תחושה שמי שאינו מחמיר הוא פחות דתי, (ג) קירוב הבנת העניין כלפי העומד כביכול מבחוץ, יש כאן את השיקול התועלתני, (ד) שכאשר אתה מבקש משהו ברצינות, יודעים שזה באמת חשוב לך ומתחשבים. לעומת זאת, אם אינך חושב לעומק לפני כל דרישה, אם היא מחויבת ומוצדקת לגמרי, אזי גם כשיהיה לך משהו באמת חשוב, ההתייחסות תהיה חשדנית ולא מאמינה.

עוד בבית אבי חי