הגדה בזמן הווה

לפי אוסף הגדות הפסח שבספרייה הלאומית, מאז ראשית הדפוס נדפסו כ-7,000 הגדות פסח מסורתיות שונות. ההגדה הקיבוצית הראשונה נדפסה באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, ועד 1960 נדפסו בארץ כ-700 הגדות קיבוציות. מספר ענק זה לא נובע רק ממספר הקיבוצים (פעמים רבות כל קיבוץ אחז בנוסח משלו), אלא גם מן העובדה שבקיבוצים רבים הדפיסו בכל שנה הגדה שונה. הגדת פסח נתפסה בידי אנשי התנועה הקיבוצית כהגדת ההיסטוריה היהודית, וההיסטוריה באותן שנים נראתה כהר געש מתפרץ המשתנה בלא הרף.

 

מקורו של הסדר הקיבוצי נעוץ בתרבות שהלכה והתגבשה בחוגי חובבי ציון בעיר תל אביב ובמושבות העבריות של העלייה הראשונה ובהגדות פסח של תנועות מהפכניות בעם היהודי. במושבות העבריות ובתל אביב התקיימו אומנם סדרי פסח משפחתיים מסורתיים, אך אחרי הסדר המשפחתי יצאו המונים אל הרחוב והציפו אותו בשירה ובריקודים. בכך הייתה שיבה אל הפסח התנ"כי, שלא סגר את המשפחות בחדרים, אלא כלל עלייה לרגל וחג המוני. עם זאת, הקיבוץ לא הסתפק בריקודים ובשירה אנרכיים; הוא ביקש לעצב את ההתכנסות של הקיבוץ, והדבר נעשה לאט לאט. המעבר בין התרבות היהודית המסורתית לתרבות היהודית הישראלית ביטא בעיקר את סירובה של התרבות החדשה לקבל את מרות ההלכה מצד אחד, ואת הסירוב שלה לאמץ לוח שנה חילוני מנותק מהמסורת מצד אחר. סדר הפסח הקיבוצי מסמל יותר מכול את הסירוב לקבל את הסדר המסורתי מחד גיסא, ואת הסירוב למחוק אותו מאידך גיסא. התגלה בו המתח בין הרצון לאמץ תרבות מורדת ובין הרצון לקיים דיאלוג עם מסורת הדורות.

 

שחרור האדם ושחרור האומה

 

עיקרו של תוכן הסדר הקיבוצי נעוץ בהכרה כי מייסדי הקיבוצים חשו הזדהות גמורה עם יוצאי מצרים. בסדרים הקיבוציים הראשונים, שהיו סדרים היתוליים, קרה משהו רציני מאוד: הפיליטון תיאר מעין הצגה, כמו סיפור לידת ישו שמומחז בכל שנה בידי המאמינים. יציאת מצרים הוקבלה לתהליך העלייה ארצה והקמתו של הקיבוץ. האדם צריך היה לראות את עצמו לא "כאילו" יצא ממצרים: התחושה הייתה שאכן זהו הדור שיצא ממצרים, גם גיאוגרפית וגם נפשית. גיבורי ההגדה של פסח נהיו לחברי קיבוץ: פרעה היה סדרן עבודה, ארבעת הבנים היו טיפוסים שונים של חברי משק וכולי. גם כאשר נעלמו ההגדות ההיתוליות, היה ברור לכולם כי הסדר צריך לספר לא רק את סיפור יציאת מצרים, אלא גם את סיפור היישוב החדש שנבנה, שהרי הוא הביטוי של דור יוצאי מצרים החדשים.

 

 

מסורת פסח התפרשה בידי יוצרי הפסח בקיבוץ כמסורת של יציאה מהגלות: חג של שחרור לאומי, של שיבה אל הנוף, אל הטבע ואל השפה של ארץ ישראל, וכן אל האקטיביות ההיסטורית של עם ישראל. בהגדות הפסח הסוציאליסטיות הודגש כי יציאת מצרים מסמנת את שחרורו של האדם, ביטוי לדור המבקש ליצור חברה מתקנת עוולות. אין מדובר כאן במהפכת שחרור עבדים בלבד, אלא גם במהפכה של רנסנס לאומי. הצורך הפנימי בביטוי התכנים החדשים היה בוער כל כך, עד שחברי קבוצת יבנה הדתיים, שקיימו את הסדר כהלכתו, ראו צורך להוסיף לו הגדה שנייה פרי עטם שנקראה לאחר הסדר המסורתי. היצירה והאמנות היו חלק מרכזי בהגדות החדשות: קטעים מהספרות העברית החדשה, מהספרות הקלאסית, ואף יצירות ספרותיות ומוזיקליות חדשות שנוצרו במיוחד להגדות. מקום מרכזי בסדרים תפסה המקהלה, וילדי הקיבוצים שותפו לא רק כשואלי קושיות, אלא גם שולבו בקטעי תיאטרון ושירה.

 

מטבע הדברים, כללו ההגדות הקיבוציות גם התייחסויות לאירועים אקטואליים. במהלך שנות התפתחות הסדר הקיבוצי החלו להגיע הידיעות הראשונות על רצח העם היהודי באירופה. סדרה שלמה של הגדות קיבוציות שנערכה בימים ההם קיבלה את הכינוי "ההגדות השחורות", שהפכו את סדר הפסח גם לטקס "יזכור" ליהודים שנרצחו. מלבד השואה, הוזכרה גם ההעפלה, ולאחר מלחמת העצמאות נוספו להגדות הקיבוציות פרקים על המלחמה ועל קיבוץ הגלויות. למיסוד של יום השואה ויום העצמאות במדינת ישראל הייתה במובן זה השפעה משחררת על הסדר הקיבוצי: אפשר היה לשחרר את ההגדה מציון המאורעות ההיסטוריים, להפסיק לבכות בסדר הפסח ולהתפנות לבנות גשרים חדשים למסורת.

 

תהלים, ביאליק ואבן גבירול

 

הרבה נוסחים יש לסדר הפסח הקיבוצי. מיטב הכותבים, אנשי המוזיקה והאמנים בתנועה הקיבוצית גויסו ליצירתו ולביצועו, אולם הסדר הידוע ביותר הוא זה שגיבש יהודה שרת בקיבוץ יגור. הנוסח של שרת, שהיה איש חינוך ומלחין בעל השכלה קלאסית, בוצע בקיבוצים רבים, ושרת עצמו לימד את חברי המשקים כיצד לבצעו. גם קיבוצים שלא דבקו בנוסח של שרת השתמשו בחלקים ממנו – הן בלחנים והן בטקסטים.

 

לסדר של יגור לא היה "אב הסדר"; היה לו מנצח. זה היה יהודה שרת עצמו כמובן, ואף שניצח על המנגינה ולימד את מבצעי הסדר איך לקרוא, הוא לא אמר בו דבר. הסדר תחת שרביטו של שרת היה דינמי. הוא השתנה בהתאם לכלים המוזיקליים ולנגנים שהיו במקום, וכן בהתאם למנגינות שהלכו ונכתבו בידיו או למנגינות שליקט וצירף לסדר. החזרות לסדר החלו שבועות רבים לפני החג עצמו. הן התקיימו אחרי שעות העבודה והלימודים ונמשכו שעות ארוכות לתוך הלילה. שרת הקפיד על כל תו ועל כל מילה. הסדר התנהל בלי מיקרופונים, כך שהקריאה והשירה היו צריכות להישמע בבירור ובקול רם.

 

אחד משיאי הסדר היה ביצוע מולחן לשירו של ביאליק "מתי מדבר האחרונים", וליתר דיוק, לחלקו הראשון של השיר. חלק זה, שהחל במילים "קומו תועי מדבר", מסתיים בקריאה נלהבת לחצות את הירדן כדי לסיים את תקופת המדבר. בחלק השני של השיר מתברר כי בעקבות פטירת משה, העם משותק ולא יכול לעשות את הצעד הגדול. שרת הכיר את שני החלקים, כמובן, אך את החלק השני לא הלחין.

 

החלק השני של הסדר, אחרי הסעודה, נפתח בשירת "והיא שעמדה", שאחריה קריאה בהטעמה מדויקת של קטעי נקמה ממזמור פ"ג בתהילים – קטעים שעם היוודע האסון באירופה, הוקדשו לשואה. אז ביצעה המקהלה את שירו של שלמה אבן גבירול "הידעו הדמעות מי שפכם", בלחן מאת חנינא קרצ'בסקי, מורו של שרת בגימנסיה הרצליה. השיר האחרון בסדר היה "חד גדיא", בביצוע ילדי הקיבוץ, שאחריו שרו כל המסובים יחדיו "חסל סדר פסח". 

 

 

 

 

"בידול מוחלט מצליל זמרי"

בשנת 1951 הוציא לאור שרת מהדורה של נוסח סדר הפסח של יגור, ובה טקסטים, תווים והוראות לביצוע הסדר. אחד הקטעים במהדורה, ובו הנחיות לקריאת הילדים של סיפור הגעגוע למצרים במדבר, יכול לשמש דוגמה לציפיותיו של שרת ולדרך שבה הוביל את ביצוע הסדר, ובעיקר ללשון הייחודית שבה נכתבו הדברים:

 

"מה נשתה". יופק: מַנִּשְתֶּה – קריאות בזו אחר זו, מפי ילדים שונים. ילד ילד וגון קולו. זה נוקב וזה מייבב-קמעה. והשלישי אץ אחריהם, מאריך ביבבה, במושכו את ההברה האחרונה "תֶה..." בתחום הקורא בלבד, להבדילה בידול מוחלט מצליל זמרי. פליטת קולו זו ארוכה-ארוכה, מתמשכת הרבה, כקול הצמֵא הקורא במדבר למים וָאָין – עלה וגבור עד שיא הקשת, ואחר אט-אט שקוע ורפה, רפה והמוג – עד יאבד כמו במרחקי-מדבר. רגע קטן לאחר שזינקה אותה קריאה, בעודה בעצם הסתערותה לעלות, תבקענה מתחת למפרש קשתה, בזו אחר זו, תביעות-מרי מפי שניים עזי-מצח בקריאה בוטה, מתרסת: 'תנו לנו מים ונשתה', 'למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי.'... הקשת אשר בינתים פנתה למורד, נמוגה והולכת באפיסת כוח, ואחרוני קולות-המרי עוד יבקיעו: '...ואת בני ואת מקני בצמא?'

 

בראשית שנות ה-50, בעקבות הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית, עבר יהודה שרת מקיבוץ יגור לקיבוץ נווה ים. הרבה שנים אחר כך, נקרא ליגור כדי לבצע שוב את הסדר. הוא החליט אז להוסיף לנוסח הסדר את השיר "וקבץ גלויותינו", המבוסס על מילות הברכה מתפילת העמידה. ההתנגדות של כמה מחברי יגור, שנשאו עדיין צלקות מהפילוג, גרמה לכך ששרת לא ניצח על הסדר, אך תפילתו 'וקבץ גלויותינו' הושרה. 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6