"גם טקס בזום הוא טקס": לעלות לכיתה א' בימי קורונה

ילד הולך לו ברחוב

בבוקר בהיר של תשרי

אל בית הספר שוב יוצאים הילדים

גבר הולך אחריו

משגיח, רואה-לא-נראה

ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

 

איך עוד שנה פה נפתחת

כמו כל שנה, בסתיו,

איך בן הולך לו לבד

ואב בעקבותיו

 

מילות השיר "כל עוד", שכתב עלי מוהר והלחין יוני רכטר, נוגעות בליבו של כמעט כל דובר עברית. יש משהו בסצנה המכוננת, החוזרת על עצמה בכל שנה ושנה, שמקרב, מחבר ומנחם. לא משנה כמה העולם השתנה מאז השנים שבהן נכתב השיר, הסצנה של העלייה לכיתה א' נותרת דומה: הורה המלווה את ילדו הנרגש בבוקר בהיר של תשרי אל מערכת החינוך, שאליה ייכנס כילד רך וממנה יצא כאיש צעיר. השיר מסתיים במילים: "כל עוד עולה הבוקר/ כל עוד נכתב הלוח/ כל עוד הולך לו בן/ ואב בעקבותיו/ כל עוד שרים הילדים/ על שנה חדשה/ כל עוד הכול מתחיל פה שוב מההתחלה", ומה זה ה"כל עוד" הזה? אולי כל עוד ילדים עולים שנה אחר שנה לכיתה א', יש סדר כלשהו בעולם, ויהיה בסדר. וכאן אולי טמונה העוצמה המבעיתה של הקורונה – אין זה בטוח שהשנה יעלו הילדים לכיתה א', וגם אם הם יעלו – לגמרי לא ברור איך. הטקס שתמיד היה שם, לא-משנה-מה, אולי כבר לא יהיה עוד.

 

 

מיכל וילצ'יק, מורה ומחנכת של כיתה א' בבית ספר רמת כרמים באשקלון, מספרת שבדרך כלל היום הראשון של כיתה א' הוא יום חג. "בכניסה לבית הספר תמיד מתקיימת קבלת פנים שכוללת מוזיקה, מעגל מתופפים, כרזות וסידורי בלונים שיוצרים אווירה ואנרגיה משמחות. ההורים מלווים את ילדיהם על שטיח אדום שפרוש לאורך הכניסה של בית הספר, ובעצם כולנו מרגישים כמו כוכבים ליום אחד", היא מספרת. "כרגע עדיין שום דבר לא ברור. התחושות לקראת פתיחת השנה מעורבות. מצד אחד, אני מתרגשת לקבל את פני התלמידים – כיתה חדשה, התחלות חדשות. מצד אחר, זו בהחלט שנה לא-רגילה. נצטרך למצוא את הדרך ולהיות סופר יצירתיים כדי ליצור לתלמידים חוויה מרגשת וחגיגית, על אף המגבלות. מה שהיה נראה לנו מובן מאליו בשנים עברו נהיה כעת לפריווילגיה".

 

נאורה יערי, אימא של תמר, שאמורה לעלות לכיתה א', מספרת על תחושת העמימות הכבדה בצד ההתרגשות הגדולה של בתה. "היא לא מפסיקה לדבר הנושא. היא רוצה ללכת לקניון לקנות חולצות בית ספר. בימים כתיקונם הייתי אומרת לה 'איזה יופי', אבל עכשיו אני אומרת לעצמי בראש, 'נקנה חולצות, ובסוף מה נעשה איתן'? הילדים שלי ממרץ נמצאים בבית", היא משתפת. "במפגש שלי עם ההתרגשות של תמר אני מרגישה אפילו קצת אימפוטנטית, כי אני מרגישה שאני לא מצליחה להתרגש איתה השנה, וההתרגשות שלה היא עצומה. אני לא רוצה שיגיע האחד בספטמבר ופתאום זה יתפוצץ לה בפרצוף. אני לא מכינה אותה לאופציה שאולי זה לא יקרה. אני מתמודדת עם זה בעצמי, ומצד שני, אני משתדלת לא להגביר את השמחה שלה".

 

חשיבות הטקס

 

הרבה טקסים מתבטלים בעקבות הקורונה. זוגות מאורסים שחתונתם התבטלה לפעמים נתפסים כ"בכיינים", שהרי הקורונה מאיימת על בריאותם של אנשים כה רבים, אז איך אפשר להצטער על אי-קיום של משהו שהוא בסך הכול טקס? עדי מידן, שבנה הבכור עולה לכיתה א', אומרת שהיא יודעת שיש דברים קשים יותר כרגע בעולם, "אבל אני מודה שקשה לי להכיל את העובדה שהבן שלי סיים גן חובה בלי מסיבת סיום ויתחיל כיתה א' בלי שנוכל לנכוח במסיבה ובטקס, בלי שיוכל לראות את העיניים המתרגשות שלנו, ההורים, ולהבין דרכנו את גודל המאורע", היא אומרת. "כרגע אני עסוקה בניסיון להבין את המשמעות – האם מצפים שנשים ילד בבית הספר בלי ללוותו במסגרת החדשה, בלי להסביר ולתווך לו דברים?".

 

ד"ר ניצן רותם, סוציולוגית וחוקרת תרבות בקמפוס אילת של אוניברסיטת בן גוריון, מסבירה שלטקסים כגון חתונה, בר מצווה וגם טקס העלייה לכיתה א', יש משמעות עמוקה מבחינה חברתית. "טקס מציין משהו שקורה לפרט, אך גם למשפחה ולחברה", היא אומרת. "באחד בספטמבר עוסקים בטקסי העלייה לכיתה א' גם בחדשות, וכך זה נהפך מחוויה אישית לחוויה שמערבת את כל החברה ויוצרת תחושה של קולקטיב. לטקס יש חשיבות בכך שהוא פותר קונפליקט ומייצר דיאלוג בין המשפחה למערכת החינוך, בכך שהוא חוזר על עצמו משנה לשנה ובכך שיש בו מרחב סמלי ופרשני. בה בעת, אפשר לבקר את הטקסים ולטעון שהם תורמים להמשכיות של אי-שוויון חברתי: הטקסים לא רק חוגגים את המעברים בחיים, אלא גם דואגים שכולם יעברו אותם, כלומר, שכל אחד יישאר במקומו".

 

ואם נתחיל לעשות טקסים בזום, הם כבר לא יהיו טקסים?

"גם טקס בזום הוא טקס", רותם משיבה, "אבל הוא שונה. מבחינה סוציולוגית טקס מייצר גם רגשות ותסיסה חברתית, אנרגיה. אז איך האנרגיה הזאת תתבטא בזום? כל התכנסות אנושית מייצרת משהו, גם כשאנשים יושבים בפאב, אך כשמדובר בהתכנסות שחוזרת משנה לשנה, נוצר גם הקשר של זמן ומקום והקשר של פרשנות וסמלים. למה ילדים עוטים זר על הראש בכניסה לכיתה א'? למה ההורים יוצרים בידיהם שרשרת והילדים עוברים תחתה ונכנסים לכיתה? יש כאן סמליות, והתנועה הזאת מדמה אולי תנועה של רחם שילד נפלט ממנו החוצה. כלומר, ההורים ממחישים באמצעותה שהם מעבירים את האחריות מהמשפחה אל מערכת החינוך ואל המדינה. אם לא יהיו טקסים, אנחנו עלולים לאבד את היכולת המשחקית הזאת, את ההשתתפות שלנו, את היצירתיות שלנו, וגם את ההתנגדות שלנו. כל אחד מהילדים, מההורים ומאנשי החינוך מייצר את הטקס מעצם ההשתתפות או האי-השתתפות שלו: יש ילדים שיסרבו, יש הורים שלא יגיעו כי הם עסוקים, יש מורים שיחושו ניכור, וכל הדברים האלה הם גם חלק מהטקס".

 

ועכשיו, אומרת רותם, עולה השאלה מה יחליף את הטקסים שמבוטלים בזה אחר זה. "בחברות לא-מודרניות, כשנשים ילדו ילדים, היו המון טקסים שליוו את האישה ואת מה שקורה לגוף שלה", היא מספרת. "אנחנו בחברה המודרנית איבדנו את הטקסים האלה, ומי שנכנסו למובלעת הזאת הם השיח הפסיכולוגי והשיח הרפואי". האם זה טוב או רע? רותם מסרבת להכריע בשבילנו. היא רק מצביעה על כך שכאשר נאבד את הטקסים, נאבד משהו עמוק, רחב ועתיק בתרבות שלנו.

 

בעקבות הזמן האבוד

 

אף על פי שהטקס הגדול והמרכזי נמצא השנה בסכנה, וכמעט בטוח שלא ייראה כמו בשנים קודמות, גם בתוך המשפחה הגרעינית יש עדיין טקסים שנעשים. "אני אוהבת מאוד לעשות כל פעם משהו קטן שמנכיח את המעבר", מספרת יערי, אימא של תמר. "לילד הבכור שלי רכשתי ספר שמדבר על כיתה א', ועשינו לו פינת ישיבה חדשה, ועכשיו, כשהגענו לתמר, אמרתי לעצמי: מגיע לה. בין שתיפתח השנה ובין שלא, בואו רגע נשתתף בשמחה שלה. אז הלכתי ועשיתי לה חותמת כזו עם השם שלה, ואנחנו נעטוף ביחד את הספרים שלה".

 

הללי יבנאי, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, מסכימה עם הגישה הזאת: "הטקסיות כשלעצמה חשובה לילד, אבל פחות משמעותי לו איך ומתי. לכן מומלץ לקיים אותה באופן יצירתי בהתאם למגבלות. לילדים זה יהיה מרגש בכל מקרה; רק פעם בחיים מתחילים כיתה א'. מה שחשוב זו הגישה של ההורים: עידוד עמדה חיובית כלפי בית הספר והלמידה, פיתוח חוסן ויכולות התמודדות, הנאה מהכנות משותפות כמו קניית ילקוט ותלבושת", היא אומרת, "וכמובן – להצטלם ביום הראשון ללימודים". כן, מקסימום, במקרה הכי גרוע – תצטלמו בזום.

 

 

מה יהיה על הזמן האבוד? (צילום: יוסי אלוני, פלאש90)

 

 

יבנאי מאמינה שגם אם יהיה עיכוב מסוים ושנת הלימודים לא תיפתח באחד בספטמבר, אין בהכרח צורך לחשוש מאכזבתם של הילדים. "ילדים בגילים האלה פחות מודעים לזמן, לעיכוב של שבוע או שבועיים", היא אומרת. "חשוב להבין שהאופן שבו ההורה יתווך את המעבר לילד הוא האופן שבו הילד יחווה אותו. בתוך המצב הקשה של אי-ודאות, הילד יפנים את הביטחון ואת היציבות שאנו נשדר לו. הכי חשוב להזכיר לילד, וגם לעצמנו, שהמצב המשברי הוא זמני".

 

ובכל זאת, גם אם המשבר הוא זמני, מה יהיה על הזמן האבוד – חצי השנה שבה הילדים בילו בבית ולא בגן, ולא התכוננו לכיתה א'? "מערכת החינוך כולה מושפעת מהמצב הנוכחי, כולם 'באותה סירה', וקליטת הילדים נעשית תוך התחשבות במה שהיה", אומרת יבנאי, "חוץ מזה, חשוב לזכור שהילדים למדו למידה משמעותית אחרת. זה לא שמדביקים בחדר העריכה את 'לפני הסגר' ו'אחרי הסגר'. בזמן בבית הילדים למדו המון על התמודדות עם אי-ודאות ותסכול, ניהול עצמי, יכולת לחלוק משאבים כגון משחקים, יכולת לשמור על כללי הבית בתנאי 'סיר לחץ' ועוד".

 

אז הילדים וההורים מתכוננים בבית לשנה הבאה, ומה עם המורים? "התלמידים שאקבל מגיעים אליי לאחר חצי שנה שבה אני לא יודעת עד כמה הייתה להם יציבות במסגרת החינוכית ששהו בה, מי מהם היה בבידוד בגלל נסיבות כאלו ואחרות, אילו חוויות היו להם בבית עם המשפחה, האם הלכו לגן בכלל ובאיזו רמת מוכנות יגיעו אליי", אומרת וילצ'יק. "ייתכן שחלקם יגיעו אליי עם חוסר פניות ללמידה בכלל, ואצטרך להכיל אותם מבחינה רגשית וחברתית קודם כול, מה שקורה בין כה וכה בכל תחילת שנה, אבל אני מכינה את עצמי לכך שיכול להיות שהשנה העוצמה של זה תהיה גבוהה יותר מבכל שנה".

 

 

הללי יבנאי

 

 

עוד סוגיה שווילצ'יק מייחסת לה משמעות רבה היא הריחוק החברתי. "לצערי, כבר השנה נאלצתי לשמור על מרחק מהתלמידים שלי, שהיו בכיתה ב', וזה היה מאוד-לא-פשוט. בגיל הזה חום, אהבה ומגע זה חלק בלתי-נפרד מהתקשורת, ופתאום הניתוק הפיזי – זה כמו לקחת חלק ממני", היא מספרת. "לא פעם נעמדתי בסיטואציה שבה אני צריכה לבקש מהילדים להתרחק ממני או זה מזה, וזו תחושה מוזרה ולא-טבעית". ובכל זאת, המחנכת שמחכה לתלמידים החדשים שלה שומרת על אופטימיות: "יש לי תחושה שכמו שאת ליל סדר האחרון אף אחד מאיתנו לא ישכח איך הוא חגג, עם מי היה ואיפה, כך יהיה גם הזיכרון לגבי פתיחת השנה הזאת", היא אומרת. "זו תהיה חוויה חד-פעמית". גם יערי, כאימא, מסכימה: "אני משתדלת כתפיסת חיים לחבק באהבה את מה שמגיע. הקורונה מנכיחה לנו אפשרות לשינוי משמעותי בתהליכי הלמידה של הילדים. הילד שלי, בכיתה ב', אמר לי: 'זה באמת מיותר לשבת כל היום מול כיסא ושולחן'. אולי אפשר לעשות דברים קצת אחרת. זאת הזדמנות לשבור דפוסים, ומי אמר שזה יהיה פחות טוב?"

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6