"קרבה פיזית לא חסרה כי אתה לא יודע על קיומה". ילדות חרדית, קווים לדמותה

גתית גינת

14.12.16

האסופה "לא חשבתי על אקליפטוס" נכתבה בידי כותבים עלומי שם, רובם חרדים שיצאו בשאלה ומוסיפים לקיים קשרים כלשהם עם עולמם הקודם. היא מזמינה דיון על ילדוּת בעולם החרדי וכן על האופן השגוי שבו היא נתפסת בעיני חילונים

https://www.bac.org.il/stage/article/pestigalhttps://www.bac.org.il/stage/article/pestigal"לא לחתול. ולא לאפרוח / לא ברווז, ולא ארנב. וכמובן, לא כלבלב. / אבל באחו, בלילה, בערבות הירח / יש לי פוני ותוכי ודינגו ונשר / ודולפין ודודו וזאבות ונמר-חבר / וזנב כנפיים".

את השיר הזה – כולו כמיהה לחופש, המגולם בטבע ובבעלי החיים שזזים בתוכו – כתבה שרונה. היא אינה רוצה להתפרסם בשמה המלא. השיר שלה הוא חלק מהאסופה "לא חשבתי על אקליפטוס: נגיעות ילדות של צעירים שגדלו בעולם החרדי", שיצא באחרונה בהוצאת כרמל.

את הטקסטים באסופה כתבו חברי קבוצת היצירה אותיות פורחות. חלקם, לפי הכריכה האחורית, "יצאו מהעולם החרדי, וחלקם עדיין מצויים בו, בדרך זו או אחרת". הסיפורים שלהם "פותחים אשנב לעולם ילדי... עולם שמעבר לשחור וללבן", עולם ש"שוכן בישראל של היום, כמטווחי דורות וכמטווחי פתיחת דלת". שמותיהם של רוב הכותבים מופיעים בראשי תיבות או בשם פרטי בלבד. כך גם בכתבה הזאת. אף על פי שהאסופה מציגה תמונות ילדות עדינות ואף על פי שהביקורת נגד העולם החרדי נאמרת בה באופן מרומז, לרוב מלנכולי, המרואיינים ביקשו לא להיחשף.

"לא חשבתי על אקליפטוס" הוא לא רק הזמנה לדבר על ילדות חרדית, אלא גם על האופן שבו חילונים רבים מדמים ילדות חרדית. אם להקצין לרגע, הנה תמונת ילדוּת חרדית קלאסית שחילונים רבים מדמיינים בעיני רוחם: סמטאות דיקנסיאניות במאה שערים; המלמד מרביץ עם החגורה בחיידר אפל; הכדורגל, אם יש כזה, עשוי מסמרטוטים; והכי חשוב: אין כלבים. להקת נושאי המגבעת כתבה את זה בצורה הכי ישירה בשיר שהושמע אחר כך בהופעות של להקת בת שבע ובסרט "מחילות": "למה ילדים דתיים מפחדים מכלבים?".

לפעמים, אם מקשיבים לחילונים, אפשר לחשוב שילדוּת חרדית אינה קיימת באמת ושילדים חרדים נולדים רק כדי לסייע בגידול הילדים שייוולדו אחריהם. המרואיינים לכתבה זו, שניים מהם חוזרים בשאלה והשלישית חרדית שאינה קשורה לפרויקט אותיות פורחות, מתארים תמונה מורכבת יותר.

מתי מתחילה יציאה בשאלה?

מובן שהדברים אינם שונים בהרבה בצדו השני של המתרס. בסיפור קצרצר שמתחיל במילים: "משה פרידמן היה השבבניק שאתו הלכתי תמיד לקולנוע", וכך משליך א"ה את כל פחדיו מפני הטריטוריה החילונית על אולם בית הקולנוע. בית הקולנוע בסיפור הוא מקום פרוץ גבולות שבו ההבדלים בין קודש לחול ובין צורכי גוף לצרכים תרבותיים אינם ברורים. א"ה צוחק ואומר שהוא שומע את הפרשנות הזאת בפעם הראשונה. "הסיפור בבית הקולנוע אירע באמת. זה היה זיכרון חזק, ולכן בחרתי בו לאסופה".

כשהיה ילד חרדי, חשב שלבית הקולנוע נכנסים בעירום. "תהליך היציאה בשאלה נולד ברגע שהבנתי איך זה נראה מבחוץ", הוא אומר, ואז מתקן,"בעצם, היציאה מתחילה ברגע שמתחילים לאהוב את החילוני ברחוב. בעיקרון, אנחנו מצווים לאהוב כל אדם, אבל הפחד לא באמת מאפשר לאהוב את החילוני. תמיד פוחדים שהוא יגיד משהו שאסור לשמוע או יוציא איזה חפץ שיתפוס אותך לא מוכן או שאסור לראות. לכן, כשמפסיקים לפחד ומתחילים לאהוב אותו, זה הסימן הראשון ליציאה החוצה".

א"ה, בן 24, נמצא בתהליך של יציאה בשאלה זה שלוש שנים. "בניגוד ליוצאים רבים אחרים, זאת יציאה ולא יציאה בעת ובעונה אחת", הוא אומר. "אני עדיין חובש כיפה על הראש, עדיין קשור קשר רגשי עמוק למשפחתי החרדית, ומצד שני, אני לא רואה היגיון בדרכה. יוצא שאני נמצא בכף הקלע, בעיצומו של תהליך מלא התנגשויות. שוב ושוב אני שואל: 'איך זה שאלוהים הולך לי?'. הראש מלא בהרהורים, וההרהורים יוצרים התנגשות".

אלוהים חייב ללכת? יש מי שמאמינים במקור טרנסצנדנטלי גם בלי להיות חרדים.

"אני יודע שאמונה כזאת קיימת בעולם החילוני, אבל מי שבא מעולם שבו הכל שחור ולבן, יתקשה להתגמש בצורה כזאת. אדם שלמד כך תורה לא יכול לומר לעצמו שיש אלוהים אבל אין תורה. גם אם אראה את אלוהים מולי, יהיה לי קשה לקבל אותו".

"בגיל 13 מתחיל גיהינום". ילד חרדי אוסף תפוחי אדמה במאה שערים (צילום: נתי שוחט)

זאת סתירה שחילונים אגנוסטיקנים מתקשים להבין.

"קחי לדוגמה אדם שרוצה להיות דומה לאביו או לסבו אבל אינו דומה להם. בגלל חוסר הדמיון, הוא מתקשה לקבל את עצמו כמי שמגיע מהם".

"כשהייתי ילד, קינאתי בילדים חילונים", אומר א"ה, "השלכתי עליהם את מה שהרגשתי שאין לי. חשבתי שהם מאושרים יותר וציירתי בראשי את החופש שהם נהנים ממנו. כיום, כמבוגר שחוזר בשאלה, אני מודע לכוח ההשלכה ולפער בין השלכה למציאות. הנה, למשל, באחרונה גיליתי פארק שיצאנו אליו בילדותי, בטיול שנתי של הישיבה. הטיול הזה היה מבחינתי חוויה עצומה. בזיכרון הוא נתפס כטיול לפארק הלאומי, בה"א הידיעה, ואז גדלתי וגיליתי שזה בסך הכול פארק רגיל ברמת גן".

ילדים חרדים באמת מפחדים מכלבים?

"כן. וגם מבוגרים. לא מזמן התבוננתי באיש עסקים חרדי, מלא עוצמה, שישב עם שותפים חילונים בפגישה. היה שם כלב קטן, והאיש העוצמתי הזה נרתע ממנו. כאב לי להסתכל על זה. הנה, כששוללים את כל הדברים הנפלאים שאלוהים מביא, את בעלי החיים והצמחים והטבע, איך יכול להיות אלוהים?".

קריאה נוספת: שחקני "מחוץ למאה שערים", יוצאים בשאלה, העלו לפייסבוק מונולוגים שמסייעים בקריאת ההצגה

ילדות בלי חיבוק

"חרדת כלבים נפוצה אצל ילדים חרדים כי הם לא מכירים אותם מקרוב", מסכימה ד"נ, סופרת ועיתונאית חרדית ממודיעין עילית, "אולם הסקרנות כלפי בעלי חיים היא גדולה, והיא באה לידי ביטוי בטיולי חרדים בטבע".

ד"נ לא פרסמה באסופה; היא אינה חוזרת בשאלה ואינה קשורה לקבוצת אותיות פורחות. ובכל זאת, חשוב לה להימצא בכל מקום שבו מנפצים סטיגמות על חרדים. "במסגרת לימודי החובה בבית הספר, בנות חרדיות יכולות להירשם לחוגי מחול ותנועה", היא אומרת, "בנים בגיל הילדות המוקדמת משחקים בכדורגל בהפסקות. בגיל הישיבה, אם כי לא בכל הישיבות, יש מי שיוצאים לשחק כדורסל בשעות הפנאי. לימוד שחייה נהיה כמעט לחובה. אולי לא קוראים לכל אלה במוצהר 'טיפוח גופני' - אולי יכנו זאת פיתוח כושר למטרות בריאות - אך רק מיעוט רואה במשחקים האלה פסול. טיולי טבע נפוצים מאוד בחופשות. בחופשה האחרונה עשינו קמפינג בפארק הירדן וגילינו שכ-80 אחוז מהמטיילים היו דתיים וחרדים".

ועד כמה קריאת ספרים מרכזית בילדות החרדית?

"הספרים הם תרבות הפנאי המרכזית של הילדים, חוץ ממשחקי כדור ואופניים ומשחקי קופסה. החרדים קונים לילדים ספר כמתנת אפיקומן וכמתנת יום הולדת, והבנים מקבלים תלושי קנייה של ספרים כפרס הצטיינות של החיידר. בני למד לכרוך לבד ספרים כדי לשמור על שלמותם: הוא קודח חורים, תופר ומדביק ככורך מומחה. הספרייה העירונית כאן נמצאת במקום הראשון בארץ מבחינת רמת ההשאלות".

אותה ספרייה עירונית היא שהוציאה את ש"ס, בן 29, בשאלה. הוא למד בישיבת רוז'ין החסידית בירושלים, וכיום הוא גרוש ואב לשני ילדים חרדים. "הייתי מאלופי ההולכים בתלם, עד שגיליתי בבחרותי את הספרייה העירונית", הוא נזכר בחיוך, "בתחילה קראתי ספרי מתח פשוטים. אחר כך התחלתי לקרוא ספרים מעניינים יותר ויותר: ספרי היסטוריה, צבא ופילוסופיה. כך הגעתי לספרים שעוסקים בשאלות אמוניות והבנתי שהחיים כמו שציירו לי אותם אינם החיים האמיתיים.

עטיפת האסופה

"בעולם החרדי אין דרך להטיל ספק. אתה בטוח שהרב'ה קורא אותך, שהוא יודע מה אתה חושב ואיזו עבֵרה עשית אתמול בלילה. כשהתחלתי להטיל ספק, העולם החרדי היה כמו חוט שהחל להיפרם. בתוך חודשים ספורים, הבנתי שאינני חרדי. הייתי אז מורה לחינוך מיוחד. התחילו להגיע תלונות למזכירות בית הספר, ונאלצתי לעזוב את עבודתי".

לדעת ש"ס, "עד גיל בר מצווה אין הבדלים רבים בין ילד חילוני לחרדי. מבחינתי, בגיל 13 התחיל הגיהינום. כשאתה חוגג בר מצווה, אתה הופך בין לילה מילד למבוגר. פתאום אסור לך לאכול ברחוב; פתאום אתה חייב לצעוד ולהתלבש בצורה מסוימת; יום הלימודים מתחיל בשעת בוקר מוקדמת ומסתיים בערב; בהפסקות אסור להסתובב בחוץ. מה עושים? מניחים את הראש על השולחן. זה הרגע שבו אתה הופך לחרדי. אתה מפתח סלידה מגופך, מתבטל לגמרי מפני הרב'ה ומפני שיחות המוסר".

אולי החזרה בשאלה היא ניסיון לבנות גשר אל הילדות שלפני גיל 13?

"זה נכון במידה רבה בעיני רבים מהגברים שיצאו בשאלה", אומר ש"ס, "כשהייתי ילד, תמיד ציירתי. תמיד חלמתי להיות צייר. לא יכולתי להמשיך לצייר אחרי בר המצווה. זה היה אסור. השתוקקתי לצייר כל הזמן. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי בשאלה היה לצייר. לצייר ולכתוב. זה היה עונג גדול".

איך נראים הרגעים היפים?

"אני זוכר מילדותי רגעים עוצמתיים של אנושיות בין אנשים", אומר א"ה, "נניח, זיכרון של סבא שפתאום נהיה מי שהוא באמת, ולא דוגמה למשהו. לצערי, אלה רגעים קלושים. באותה פתאומיות שסבא שוכח את עצמו, הוא תופס את עצמו וחוזר לתפקיד".

"יש עשרות רגעים מקסימים שאליהם אני מתגעגע מאוד", מחייך ש"ס, "אני מתגעגע לשולחן השבת ולשבתות ויודע שמהסוג הזה לא יהיה לי עוד. אתה עם המשפחה ועם השבת בעת ובעונה אחת, כלומר, באינטימיות ובחוסר רשמיות, ובאותו זמן במכובדות ובנימוס. לכל משפחה יש עשרה ילדים, וכולם מתאספים יחד מתחת לבתים. אתה חלק מקבוצה גדולה, לעולם לא משעמם. תמיד יש חברים. לילד חרדי יש סיכוי גדול יותר לצלוח בידוד חברתי מלילד חילוני. אחיך ימלאו את החלל הזה, או ילדים מישיבה אחרת".

האסופה מכילה לא מעט סיפורים, כמו שלך, שמתארים את האם כמקור החיים והחיוניות של הבית, אבל גם כשותפה לחסימת הראייה.

"בית חרדי זה אימא. רוב הגברים החרדים כמעט אינם נמצאים בבית כי הם לומדים בכולל או מפרנסים משפחה של עשרה ילדים. אמי העבירה לי את מסרי העולם החרדי - לא בכפות אלא בדליים - אבל היא גם היתה האדם היחיד שיכול היה לתווך לי את הקודים הרבים של העולם הזה בלי שיפוטיות. היא היתה האדם היחיד שיכולתי להתייעץ איתו בלי לפחד ממה שיגיד. אצל החסידים לא מקובל לחבק, והוריי מעולם לא חיבקו אותי, אבל אפשר אולי להגיד שהחום נמצא באי-שיפוטיות".

איך נראית ילדות בלי חיבוק?

"הקרבה הפיזית אינה חסרה כי אתה לא יודע שהיא קיימת. כיום אני נוהג לחבק הרבה את בני ואת בתי. גרושתי התקשרה לבקש שלא אחבק אותם ליד השכנים".

"לא חשתי שאסור להתענג וליהנות"

ההסתרה וטשטוש הראייה הם מוטיב חוזר נוסף ב"לא חשבתי על אקליפטוס". "זאת הסיבה שאני מתאמץ שלא להסתכל מחוץ לחומש כשהרב'ה מלמד", כותב אברום בטקסט שהעניק לאסופה את שמה. "גם רשמתי לעצמי על דף קטן 'לא להסתכל על עץ האקליפטוס'". למה? כי כשהוא מסתכל באקליפטוס הנשקף מחלון הכיתה, הוא "ממש יכול לראות את כל הענפים והעלים שלו... הרבה פעמים באמצע השיעור", והוא "מרגיש את החיים שמתרחשים בתוך ענפי העץ הסבוכים".

המבוגרים בסיפורי האסופה מסווים או מטשטשים מראות ומידע של העולם שבחוץ, והילדים חווים את טשטוש הראייה בכאב.

"המבוגרים מגנים על הילדים באמצעות מניעת חשיפה של מידע ומראות שאינם מתאימים לדרך החינוכית שעליה הם גדלים", אומרת ד"נ, "אבל הם לא נבהלים משאלות ויוצרים שיח פתוח בכל מקרה של התחככות עם מושגים חדשים. הילדים מודעים לזה ומבינים גם למה, ולעתים 'מחמירים' יותר מההורים, כי אין להם בגרות מספיקה להבין איפה אפשר להתגמש".

כמה כותבים מציינים את כמיהתם, כילדים, לשפע חומרי, אף שהם יודעים שהכמיהה נחשבת לבלתי ראויה.

"כילדה, המצב הכלכלי בבית היה דחוק, אבל בשבת תמיד היו בשר, יין, ממתקים, עוגות. לא חשתי שאסור להתענג וליהנות. להפך, זאת המצווה, ממש כמו המצווה לשמח בחגים את האישה ואת הילדים בבגד חדש או בתכשיט. היהדות משתדלת לתעל את התענוג הגשמי לרוחני, אבל הכמיהה לשפע חומרי היא בטבע האדם. סגפנות היא ליחידי סגולה, ואני באופן אישי לא מכירה אותם מקרוב".

הילדה רוחמי - מתוך "שטיסל"

שאלת השפע נוגעת גם לעברית באסופה. אחת התהיות שעלתה ביחס אליה היתה מדוע הכותבים אינם מנצלים את הנכס היחיד שיצאו איתו מהעולם החרדי – שפת הקודש והמקורות – ובמקום זאת, בניגוד לעגנון למשל, בוחרים בשפה רזה וחילונית כמו זאת של אתגר קרת. "יכול להיות שאנו, הכותבים, מבטאים בכך רצון להתנתק מהעולם החרדי", אומר ש"ס, "אולי זה ביטוי לתחושות של סלידה וחנק. ועם זאת, אני מזהה את החרדיות בכתיבה של רבים מאיתנו. אני רואה מבוכה בכתיבה. בושה. כאילו ישב מישהו, ובזמן שכתב, הסמיק".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי