אם לא תאכל, תגדל להיות חייל: המערכה השקטה שמנהלות אימהות נגד הגיוס לקרבי

"מזל טוב! חייל חדש נולד" (מיילדת לאם ישראלית).

"הכדור הראשון הוא בשביל אימא שלי... השני הוא בשביל עם ישראל" (חייל ל"ידיעות אחרונות" בזמן מבצע עופרת יצוקה).

הנה שני ציטוטים מטורפים ובאותה נשימה גם בנאליים. מטורפים בעיני מי שלא חי כאן; בנאליים בעיני מי שכן. מבחינת הישראלים, אין שום דבר חדש בכוונה הטמונה בהם, בשדה האסוציאציות שהם שתולים בו, במגוחכותם, במסלול חסר הספקות שהם משרטטים מנקודת הלידה ועד נקודת הגיוס. למעשה, אלה קלישאות. יוצר שיבסס עליהם הצגה או ספר או סרט הוא יוצר מיושן.

ועם זאת, מתברר שהמסלול שעובר בין המיילדת הישראלית לחייל הישראלי עדיין מסוגל להפתיע. ספר חדש בהוצאת רסלינג, "מהאולטרסאונד לצבא, מסלול הלא מודע של הגבריות הישראלית", מגלה כיצד הידיעה הבלתי נמנעת שבגיל 18 הילד יגויס מעצבת דפוסי הורות ייחודיים ומשפיעה גם על היחסים הזוגיים.

המחברת, ד"ר חני מן-שלוי, פסיכואנליטיקאית ומנהלת המרכז הפסיכואנליטי הזוגי והמשפחתי, חושפת בו את הטקטיקות הלא מודעות שמפעילה האם הישראלית כדי למנוע מבניה להגיע למסלול קרבי. בין היתר, האימהות שרואיינו לספר טיפחו בבניהן פחדנות מגיל צעיר מאוד וניסו למנוע מהם לשחק משחקי מלחמה ואפילו כדורגל; הן מצאו נחמה בבעיות רפואיות כמו אסתמה והפרעות קשב וריכוז שהתגלו בבניהן; הן פלשו לחייהם הפרטיים של הבנים וניסו לשלוט בהם; והן פינקו אותם באמצעות טענות שהחיים קשים ושיש לחיות את היום, כך שבאופן לא מודע, דאגו לכך שבניהן יישארו ילדותיים.

קריאה נוספת: על קשייו האחרים של דור ה-Y, כפי שמאבחנים עוז ותמר אלמוג 

ציפי ישראלי

פרט מעניין נוסף הוא תגובת האבות, שחשו במלכוד: הם, שהיו לוחמים, נמנעו מלשמש מודל לבניהם כדי לא לסכנם. ואולם, המלכוד עורר באבות חרדה, והחרדה הועברה באופן בלתי מדובר – ומסוכן בדרכו – אל הבנים. סוגיה נוספת שחשפה מן-שלוי במחקרה היא קושיים של ההורים להתמודד לבד עם תחושות המלכוד והשלכתן על בן הזוג, מה שהפך את הקונפליקט מאישי לזוגי.

נלחמים בחרב פיפיות  

הטקטיקות החתרניות להחלשת הבנים לא הופעלו בידי סרבניות מצפון, אלא הגיעו מלב הישראליות. "בחרתי בעשרים וארבע הורים ילידי הארץ או שעלו לפני גיל עשר, ששניהם שירתו בצבא, ולהם בנים בשלבים התפתחותיים המסמנים מעבר לשלב התפתחותי חדש", כותבת מן שלוי בספרה, "[השלבים הם] לקראת סוף ההריון, לפני כניסת הבן לכיתה א', לפני חגיגת הבר מצווה וזמן קצר לפני הגיוס". הריאיונות התקיימו מיוני 2000 ועד מאי 2003, בתקופה של מציאות ביטחונית משתנה.

עטיפת הספר

אחת מחוקרות הצבא הבולטות בישראל, אורנה ששון-לוי, מראה עד כמה הדימוי העצמי של חיילים תלוי במגדר, במעמד סוציו-אקונומי ובאתניות. ההבדלים במעמד המשפחות מודגשים פחות בספרך.

"ששון-לוי היא סוציולוגית. המחקר שלי מבקש לבדוק רבדים לא-מודעים ביחס לגידול בן בישראל ועושה זאת בכלים שהושאלו משדה האנליזה. מלבד זאת, שום מחקר לא נגע עד כה בשאלה שנגעתי בה. צריך היה להתחיל לחקור אוכלוסייה מסוימת, ואני בחרתי להתחיל מאוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ובינוני-גבוה שבה שני ההורים שירתו בצבא. חשוב להמשיך ולהרחיב את המחקר. משפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, למשל, עלולות להיקלע לקונפליקט קשה יותר ביחס לבנים: הן צריכות להכיל מצב של חרדה לגורל בניהן, אך הצבא עשוי להציע להם הזדמנות להתפתח ולהתקדם מעמדית".

את מתארת מערכת כמעט חתרנית העובדת נגד האינטרסים של המדינה. איך מסתדרים הממצאים עם דימוי ישראל המצ'ואיסטית?

"על פני השטח, מדובר בהתנהגות כמעט חתרנית", מסכימה מן-שלוי, "אבל בו-זמנית מתרחש תהליך נוסף: כאשר התגובה האימהית מתבטאת בהגנת יתר, בפינוק יתר ובשאר התנהגויות שמרחיקות את הבן מהאפשרות שיפתח זהות גברית נפרדת. רבים מהבנים חשים צמאים לצאת מתחת לסינר האימהי, והרעב לזהות הגברית הנמנעת מהם עלול להפוך להזדהות יתר עם דמות החייל הקרבי.

"כשהבן לא מסוגל לעצב בהתבגרותו עמוד שדרה אישיותי גברי משלו, הוא נכנס לצבא כשהוא ילדותי, רך, לא מורגל לעמוד על שלו. מסיבה זאת, הוא יקבל עליו את זהות החיל הקרבי ואת כללי המשחק הצבאיים בהתנגדות פחותה. הוא ייטה להפעיל פחות שיקול דעת, שהיה יכול להפעיל אילו גדל באופן אחר".

נראה שחרדת האימהות נשארת בתוך המסגרת המשפחתית, במקום להיות מתועלת למאבק פוליטי. חוץ מארבע אימהות ושובי, אין כמעט נוכחות גלויה של אימהות במרחב הציבורי.

"תהליכים לא מודעים מתרחשים במחשכים, ולכן ניתן לעמוד על קיומם רק מתוך ניתוח בכלים פסיכואנליטיים כמו אלה שהשתמשתי בהם במחקר", אומרת מן-שלוי, "עם זאת, חשוב לזכור שארבע אימהות ושובי גרמו לשינוי במדיניות. לא מדובר בשני ארגונים שוליים".

כשאימא נכנסת לתמונה

ממצאים רבים מממצאיה של מן-שלוי מהדהדים במחקר "מ'לוחם' ל'בן של אימא', החייל הישראלי בראי העיתונות", מחקר שאינו פסיכואנליטי ושתחום הגדרתו אינו מוגבל ללא-מודע המשפחתי, שפורסם ב-2014. החוקרות, אלישבע רוסמן-סטולמן וציפי ישראלי ניתחו יותר מ-1,800 קטעי עיתונות ותצלומים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ", החל במלחמת לבנון הראשונה ועד צוק איתן.

השתיים ביקשו לבדוק "כיצד מסגרה העיתונות הישראלית והבנתה את דמותו של החייל הישראלי הקרבי בשלושת העשורים האחרונים". הן בחנו איפה "מוסגר החייל על הציר שבין דמותו של גבר בוגר ואחראי (לפעמים גם בעל והורה) לבין דמותו כבן להורים". מעבר לציר "הגבר" מול "הילד", בדקו השתיים קריטריונים נוספים. המרכזיים שבהם: החייל כחלק מקבוצה, לעומת חייל כאינדיבידואל; והחייל "הלוחם", כלומר היוזם והגיבור, לעומת החייל "השורד", העייף, הברווז במטווח.

ממצאיהן של רוסמן-סטולמן וישראלי מעניינים. עולה מהם שבתחילת שנות ה-80, בד בבד עם מלחמה בעצימות גבוהה (מלחמת לבנון הראשונה), החיילים מצולמים כחלק מקבוצה ומתוארים כאנשים אחראים, בוגרים, מלאי תושייה. כשמלחמת לבנון דעכה ונהיתה לשגרת מלחמה בעצימות נמוכה, ייצוגו התקשורתי של החייל השתנה. או-אז, החיילים מתוארים כשורדים פסיביים: הם נפצעים, בוכים בהלוויות חבריהם ומדובבים צרכים בסיסיים, כמו הצורך בגרביים. בתקופה המאוחרת גם תועדו תצלומים רבים יותר של חיילי סדיר צעירים ופחות של חיילי מילואים (אם כי יש לציין שנוכחותם של חיילי מילואים בעת מלחמה גדולה יותר, מטבע הדברים, מאשר נוכחותם בעתות שגרה). המגמה הזאת הגיעה לשיאה בשנות ה-90, בד בבד עם תהליך אוסלו: החייל מצולם יותר בקלוז-אפ ופחות כחלק מקבוצה. הוא מופיע בעיתון בשמו הפרטי, והוא מצוטט בגוף ראשון. התקשורת חושפת את סיפורו כפצוע בוכה ומבולבל או את סיפורו כילד שמדבר על ההורים, על השיחות עם הבית. המהפך הושלם.

חני מן-שלוי

כאן, בשלב הזה, גם חודרות האימהות הישראליות לסיקורי התקשורת. "אם בעבר נתפסו האימהות כאלה שמספקות כוח אדם לצה"ל והיה עליהן לחוש שעשו בכך מעשה חשוב", כותבות רוסמן-סטולמן וישראלי, "למן שנות ה-90 מתחיל להישמע קולן". "שנות ה-90 עמדו בסימן מהפכה", אומרת ישראלי, חוקרת בכירה ב"מכון למחקרי ביטחון לאומי". "האימהות נהפכו לגורם לחץ על הצבא, והתקשורת הגיבה בהתאם. 'אימא, יצאנו מלבנון', היה כיתוב השער של 'ידיעות אחרונות' ביום הנסיגה. כותרת דומה, הפעם 'אבא, יצאנו מעזה', פורסמה בשער 'ידיעות אחרונות' בתום עופרת יצוקה. הכותרת שיקפה את השינויים במעורבות האבות בגידול ילדיהם שחלו באותו עשור".

בין גלעד שליט לאלאור אזריה

מה מאפיין את רגע הופעתם לראשונה של ההורים כגורמים מודאגים, שמנסים להתערב במערכת הצבאית?

"לא מדובר ב'רגע'", אומרת ד"ר רוסמן סטולמן, מרצה בכירה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, "זה תהליך. כפי שאנחנו מתארות במחקר, הוא מתחיל בשנות ה-80 ומתעצם בשנות ה-90. רואים אותו גם בציבור וגם בסיקור, וקשה מאוד להפריד ולדעת מה גרם למה. באופן כללי, בכל העולם אנו רואים הורים מעורבים רבים יותר, ילדות שמתאחרת, צעירים שממשיכים לגור בבית גם בבגרותם. לא מפתיע שהמגמה תתבטא גם בשירות הצבאי. במחקר הצבענו על גורמים נוספים, כמו למשל על העובדה שהורים הם כבר לא עולים חדשים, אלא שירתו בעצמם בצה"ל, מכירים אותו ויודעים איך להתנהל מול המערכת הצבאית".

"בשנתיים שעברו מאז פרסום המחקר, אנחנו מתחילות לראות את חזרתו של 'הלוחם'", אומרת ישראלי, "'הילד שלנו' הוא דימוי שמפסיק לתפוס, לא בתקשורת ולא בציבור. אני מניחה שהתהליך קשור בשינויים בתפיסת המלחמה. היא נתפסת כדטרמיניסטית, ככזאת שאין לה פתרון ומה שנשאר הוא לנהלה בעצימויות שונות, ועל כן אי אפשר לחיות בתחושה שאנחנו שולחים ילדים למלחמה. בצוק איתן הפסיקה התקשורת להראות חיילים בוכים, ותאמיני לי, זה לא שחיילים הפסיקו לבכות. לאורך אינתיפדת הסכינים אנחנו קוראים על חיילים אקטיביים, והפעם גם חיילות. הם לוקחים יוזמה וחותרים למגע".

אלאור עזריה בדיון בעניינו בבית הדין הצבאי, לצד משפחתו (צילום: מרים אלסטר)

אלה העשורים של גלעד שליט, ולהבדיל, גם של אלאור אזריה.

"ההבדלים עצומים", אומרת ישראלי, "קמפיין גלעד שליט, שנבנה על דימויו כ'ילד של כולנו' התאים לתקופתו, אבל ספק אם היה עובד היום. במקרה של אזריה, האינסטינקט הישראלי הראשוני לגונן על חיילים קרביים פעל בתחילה לטובתו. תגובתו הראשונית של הציבור היתה חיבוק. התקשורת, לעומת זאת, הגיבה בתחילה נגד אזריה אבל אז הבינה שהציבור תומך בו, ומשיקולי רייטינג, ריככה את יחסה. כיום, רוב סיקור פרשת אזריה בכלי התקשורת נעשה בטון מרוחק. מצד שני, גם קמפיין התמיכה באזריה, שניסה להדהד את 'הילד של כולנו' של קמפיין שליט, לא באמת מצליח להתרומם".

דברי החייל הסדיר בעופרת יצוקה, שצוטטו בפתיחת הכתבה, "הכדור הראשון הוא בשביל אימא שלי... השני הוא בשביל עם ישראל", לקוח מתוך מחקרן של רוסמן סטולמן וישראלי.  

אני חוזרת אלייך, חני מן-שלוי. המשפט הזה חזק מאוד. ילדותיות, ארוטיקה, אדיפוס – מה רואים כאן?

מן-שלוי: "על פניו, מדובר במשפט פטריוטי ובמשפט של גבר שמביא מנחה לאישה. אולם מתחת לפני השטח הגבר הזה מכניס לאימא. הוא זועם על האם ששלחה אותו אל מותו. הוא בעצם אומר: 'המוות הראשון שלי הוא בשביל אימא... השני הוא בשביל עם ישראל'. הוא מאמץ את זהות ה'קורבן' שטבעו בו הוריו, שכשלעצמם מרגישים אשמה על שהם שולחים את בניהם למותם. בעצם, זה זעמו של הבן על החרדה הלא מבוקרת שהועברה מהאם אליו.

"ברובד סמוי אחר, יש גם זעם על הקרבה המוגזמת שנוצרה בין האם והבן, שכוללת אירוטיות לא נוחה. בהתפתחות נורמלית, קיימת חוויית אירוטיות בין אם ובן, וצריך אב אקטיבי שיעזור ל'זוג' להתרחק. כשהאב מורחק ומושתק והאם לא משחררת, משפט מהסוג הזה בא לבטא את המצוקה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי