כוח דהיתרא עדיף? על מיתוס המתינות ההלכתית הספרדית

רבים רואים במסורתיות המזרחית עדות למתינות ההלכה הספרדית, שהכילה אותה, זאת בניגוד לתנועת ההלכה הקפדנית שרווחה ביהדות אשכנז. האומנם? לקראת ערב "החכם השלם", שיתקיים במסגרת פסטיבל הפיוט בבית אבי חי, עמיחי חסון ניסה להתחקות אחר הלך הרוח שעוצב בידי רבני המזרח

א.

באחרונה התחיל הרב גיא אלאלוף ללמד סדרת שיעורים בנושא יהדות ספרד והמזרח בישיבת שבות ישראל באפרת. במהלך אחד השיעורים, כאשר ביקש לתת דוגמה קטנה לאופיו של הציבור המזרחי-מסורתי, ניסה אלאלוף להסתייע בכוכב השעה של הכדורגל הישראלי: ערן זהבי, קפטן קבוצת מכבי תל אביב והאיש שהוביל אותה במו רגליו לליגת האלופות האירופית.

 

"זהבי מקפיד לקרוא לפני כל משחק 'קריאת שמע', גם אם מדובר במשחק המתקיים בשבת, תוך כדי חילול שבת המוני", מספר אלאלוף, "ורציתי לנסות ולתת הסבר לתופעה הזאת. אבל השיעור שקיבלתי דרך הדוגמה של זהבי היה יותר חשוב מהשיעור שרציתי לתת – אף אחד מהתלמידים לא לגמרי ידע מי זה בדיוק ערן זהבי".

 

בישיבה ספרדית היו יודעים.

"בטוח שאם הולכים לישיבה ספרדית, ובוודאי שלבית כנסת ספרדי, לא תמצא אחד שלא ראה את השער של זהבי בגומלין נגד פ.צ. באזל. היהודים הללו מראים שאפשר ללמוד 'דף יומי' בגמרא בבוקר ולראות את מכבי בערב, ולא לחוש סתירה חריפה בין הדברים. אפשרות שבפועל יש לה משמעויות הרבה יותר מרחיקות לכת בחיי היום יום ושיוצרת חיבורים שאפילו לא דמיינו שהם אפשריים".

 

קריאה נוספת: על המאבק הבין עדתי שהפך גלוי בשנה האחרונה

 

ב.

רבים רואים באופייה הדתי הייחודי של הקהילה המסורתית-מזרחית עדות למתינותה ולהכלתה של ההלכה הספרדית שאפשרה לו להתקיים בצלה, בניגוד לתנועת ההלכה הקפדנית שרווחה ביהדות האורתודוקסית האירופית. בערב "החכם השלם", שיתקיים במסגרת "פסטיבל הפיוט" בבית אבי חי, יתקיים פאנל שינסה לתת סימנים להלך הרוח היהודי-מזרחי שעוצב בידי רבני המזרח.

 

אלעד פורטל, חוקר יהדות ספרד ויו"ר עמותת הדסים – הבמה להתחדשות רוח יהדות ספרד, שישתתף בפאנל, מסביר כעת את תופעת המסורתיוּת כך: "גם כאשר יהודי בקהילות המזרחיות לא הצליח לעמוד בקריטריונים ההלכתיים, לא נידו אותו או 'ישבו עליו שבעה', אלא קיימו בו אהבת חינם וקירבו אותו בעבותות אהבה".

 

גם במחיר התאמת ההלכה למציאות החיים המשתנה.

"אפשר לציין כדוגמה את הרב שאול אבן דנאן זצ"ל – הראב"ד ורבה הראשי של מרוקו, שפסק לקיים מניין שחרית מוקדם ביום שבת ליהודים שהולכים לעבוד בשבת אחרי התפילה. ולא רק שהוא התיר להם להתפלל, אלא גם דאג בעצמו להתפלל עמם. מובן שאין הוא מתיר או מצדיק את מעשיהם, אלא הוא מאפשר להם להרגיש יהודים שווים ואהובים גם אחרי שעברו עבירה חמורה של חילול שבת קודש. ומתוך שהיה מלווה אותם בתפילה, היה משתדל להשיבם למוטב".

 

מה היו הגורמים שאפשרו את תנועת הפסיקה המתונה הזאת?

"המבנה החברתי של הקהילה היהודית בארצות האסלאם אפשר את זה. הוא הכיל את כל מרכיביו באהבה, גם את אלה המחזיקים בדעות הפוכות ושונות מבית המדרש. לא היו קבוצות של דתיים ושל חילונים, ולכן גם לא הופיעו מושגים של 'חזר בתשובה' או 'יצא בשאלה' בשיח היהודי. כל הקהילה היתה על רצף אחד: גם זה המקיים חמש מצוות וגם זה המקיים תרי"ג מצוות - כולם יהודים. הרבנים פרשו את ידיהם ככל שיכלו כדי לחבק את הרחוקים ביותר ולא לאפשר להם להרגיש מחוץ למחנה. כך מובן מדוע תנועות רפורמיות או קונסרבטיביות לא צמחו ביהדות המזרח – ממילא לא היה להם מקום לצמוח, כי איש לא הוצרך להגדרה חברתית תרבותית בתוך הקהילה היהודית, שעטפה את כולם.

 

"יש למבנה הקהילתי השפעה גם על אופי הפסיקה של הרבנים. הם הבינו שעליהם מוטלת האחריות לשמור על הקהילה ועל אחדותה ולכן הם העדיפו להקל את הקשיים שכרוכים בחיבור אליה. הם העדיפו לחזק את יראת השמים של הקהילה, להפיץ תורה ורוחניות ולקדם אהבת חינם, הרבה יותר מאשר נוקשות הלכתית ואיסוף חומרות המקשות על חייו של היהודי. לכן גם בחרו תמיד 'כוח דהיתרא עדיף' בסוגיות ההלכתיות שנדונו על שולחנם".

 

קריאה נוספת: על הקרבה הסמנטית המפתיעה בין המסורתיים לתנועה המסורתית (קונסרבטיבית)

 

 


פרופ' בראון (תצלום: ויקיפדיה)

 

ג.

המינוח הארמי "כוח דהיתרא עדיף" (בעברית: כוחו של ההיתר חזק יותר) נהיה לשם נרדף לרוח פסיקת ההלכה הספרדית, שאינה מחפשת להחמיר, אלא דווקא להקל, תפיסה שמקובלת כקונצנזוס רחב בציבור ובקרב רוב החוקרים בנושא. פרופ' בנימין בראון מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית הוא מהמעטים שמנסים לקרוא תגר על הקביעה. במאמרים שכתב בנושא (שאף הובילו לוויכוח מרתק בהשתתפות פרופ' צבי זוהר מאוניברסיטת בר אילן), טען בראון כי תגובתם המתונה של הרבנים הספרדים למודרנה לא נבעה מעמדה עקרונית של מתינות, אלא מצירוף של נסיבות ושל תנאים סביבתיים שגרמו לפסיקה מקלה באותן סוגיות שעמדו על הפרק.

 

"אני אולי אאכזב קצת את מי שמבקש עמדה הפוכה לגמרי", מקדים פרופ' בראון, "מכיוון שאיני חולק על הטענה ברמת העובדות, שהרי בסך הכול היו יותר רבנים ספרדים מקלים מאשר רבנים במקומות אחרים, אבל אני כן חולק על כמה דברים. הראשון הוא הנסיבות, שכן אותם רבנים לא התייצבו מול אותן השאלות שהציבה המודרנה באירופה, והשני הוא הקביעה החותכת והכוללת כאילו החמרה היא עניין של רבנים אשכנזים, ואילו הרבנים הספרדים היו תמיד מקלים. בתוך מסורות פסיקת ההלכה הספרדית ישנן מסורות שונות ומנוגדות, חלקן מקלות וחלקן מחמירות".

 

אפשר לחלק את מסורות ההלכה הספרדית על פי אפיון גיאוגרפי?

"אפשר להגיד שרוב המחמירים מגיעים מערים כמו בגדד וחאלב, ופחות מצפון אפריקה, למשל, אם כי גם שם היו מחמירים. צריך לזכור שיש אסכולה בפסיקה הספרדית, אסכולה די חזקה ודומיננטית, שמכניסה את הקבלה לתמונה. ממילא, ברגע שהקבלה נכנסת, מגיעה גם החמרה. אפשר לראות את זה אצל הבן איש חי (חכם יוסף חיים מבגדד), שהוא דוגמה מובהקת לפוסק שהלך על פי הקבלה.

 

"יש למשל פסק הלכה די חריף נגד מחללי שבת שפורסם בתחילת המאה ה-20 אצל רבני ירושלים, טבריה וחאלב, עם הכרזות קשות במיוחד נגד מחללי שבת בפרהסיה. בפסק הם מאיימים שהם לא ימולו את ילדיהם של מחללי השבת ועד קללות קשות מאוד – ממש לא להאמין שזה רבנים ספרדים. הבן איש חי לא רק חותם על הפסק הזה ביחד עם רבנים נוספים מבגדד, אלא גם כותב שוב את כל הקללות והחרמות, למען הסר ספק מה דעתו".

 

אבל הקללות וההחרמות לא יושמו בדרך כלל בבגדד.

"ובהונגריה כן יישמו את הקללות והחרמות? לא יותר מאשר בבגדד. כאשר מודדים פוסקים אשכנזים וספרדים שחיו יחד את אותה המציאות, אפשר לבחון את הדברים בצורה נקייה יותר, וגם שם לא בטוח שההקלות הגדלות מגיעות מרבני המזרח. בזמן הקמת המדינה בארץ ישראל, הרב עוזיאל, שהיה הראשון לציון, פעל יחד עם הרב הראשי הרצוג בכל הסוגיות של התמודדות עם מדינה יהודית מודרנית. הרב עוזיאל נחשב אמנם לפוסק מקל, אבל הרב הרצוג האשכנזי העז לפסוק הלכות מרחיקות לכת עוד יותר כדי להתאים את ההלכה למשפט ולמדינה שנוצרה. הוא עושה מהלך שמכשיר עדות נשים, שינוי דיני ירושה ועוד מהלכים רבים שהיום אולי היו מסווגים אותו כרפורמי. באחד הכתבים שלו הוא כתב שהוא 'מתמלא סלידה' מהדברים הללו שהוא עושה למן ההקלות, עד כדי כך".

 

אתה לא רואה הבדל בין פסיקה אשכנזית לספרדית בתחום בדור הפוסקים האחרון?  

"בדור האחרון יש כמובן את הרב עובדה יוסף, שיש אצלו פסיקה עם נטייה ברורה להקל, מתוך אידאולוגיה של הקלה, אבל אם מסתכלים על ר' משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה החרדים-אשכנזים שפעל בארצות הברית, מוצאים גם כן פוסק שהוא מקל עצום. גם הרב שלמה גורן, שהיה הרב הראשי המקביל לרב עובדיה יוסף, היה בעיניי פוסק לא פחות מרחיק לכת בהקלות שנתן. העניין הוא שדתיים-לאומיים אינם מסוגלים להעריך את הרבנים שלהם. אם הרב גורן היה חרדי, כל מוסד תורני רביעי היה נקרא על שמו וכל ילד שלישי".

 

ד.

ואולי מדובר בשאלה של ניסוח. גם הרב אלאלוף מתקשה להגדיר את הגישה הספרדית כגישה מתונה או מכילה, אלא בוחר בהגדרה אחרת: "גישה אותנטית, שהושפעה המון מאורח החיים הקהילתי". לדבריו, רוב הפוסקים ניסו לשקף בפסקי ההלכה את המציאות כמות שהיא, "ולא לחדש חידושים הלכתיים ולכפות אותם על הציבור".

 

בדומה לבראון, גם הוא מבקש להבדיל בין השיטה הקבלית המחמירה מבית מדרשו של הבן איש חי ובין הגישה מבית מדרשו של הרב עובדה יוסף, המנסה להיצמד כמה שיותר לפסקי השולחן ערוך, "שהם יותר מקלים מטבעם – שהרי ככל שאתה הולך יותר אחורה בהלכה, כך אתה מוצא פחות חומרות". אך בניגוד לבראון, הוא דווקא מוצא מכנה משותף לכלל הגישות ההלכתיות הספרדיות המקלות ומחמירות גם יחד.

 

"אף לא אחת מהן לא היתה לעומתית מול מגמות ההשכלה והחילון, כפי שהיתה הגישה ההלכתית השכיחה באירופה. לכן, גם הבן איש חי, שהוא מחמיר גדול מאוד, מתיר למשל לנסוע באופניים בשבת, היתר אשר נתפס היום כמעשה שהוא חילול שבת לכל דבר ועניין, או שהוא מתיר לאישה להניק ליד גברים, שזו יכולה להצטייר כפסיקה מהפכנית ממש בתחום הצניעות, אפילו בימינו. עם זאת, אני מאמין שהבן איש חי עצמו לא ראה את עצמו כמהפכן, וזאת מכיוון שהפסיקה שלו אותנטית – מצד אחד היא לא כפופה למודרנה, להשכלה ולחילון, ומצד שני, היא איננה לעומתית לכל המגמות הללו".

 

"ניקח דוגמה הפוכה: הרב יוסף משאש זצ"ל, שהיה מגדולי רבני מרוקו ולאחר עלייתו לארץ כיהן כרבה הספרדי של חיפה, היה פוסק מקל מאוד. בין השאר, הוא כתב פסק קיצוני שמתיר לאישה נשואה לא לכסות את ראשה. ככל הידוע לי, אין עוד אף ךא רב אחד שהתיר זאת לפניו או אחריו. האם הוא הושפע מתופעת החילון שתקפה את מרוקו בתקופתו, כפי שהוא עצמו מתאר? ודאי שכן. אמנם, מי שקורא את פסקיו ומדקדק בהם, כולל את הפסק השנוי במחלוקת על כיסוי הראש, מרגיש איזו אותנטיות הלכתית שקשה למצוא אצל הרבנים האשכנזים. ההרגשה היא שהרב אינו אומר לך משהו בסגנון של 'עבר הזמן של האיסור הזה, בואו נתקדם', או שהוא מבין שחייבים להתחשב במודרנה, מתוך אין ברירה. ההפך: הרב מחפש בכל כוחו דרך לשמור על ההרמוניה של החיים היהודיים של הקהילה, למרות ההבדלים החריפים ברמה הדתית שנוצרו בתוכה. הוא רוצה להכיל את החיים המודרניים בתוך הקהילה, ולא לקחת את הקהילה אל עבר החיים המודרניים. אלו הבחנות דקות, שקשה לי לתת להן הצדקה פורמלית, אבל כל מי שמצוי במקורות האלה מרגיש ככה".

 

 


אלעד פורטל

 

גם פורטל מביא דוגמה מפסק הלכה של הרב משאש שהתיר לנגן בפסנתר בבית כנסת, "ולא חשש מכלי מוזיקה זה, להפך, הפסנתר הזכיר לו את כלי הנגינה בבית המקדש. לעומתו, המהר"ם שיק שפעל בהונגריה במאה ה-19, התנגד להכנסת כלי זה משום שהוא הזכיר לו את עולם הנצרות ואת הרפורמה".

 

כלומר, מדובר בשאלה מי עמד מולך, תרבותית וגיאוגרפית.

"המפגש של יהדות אירופה ושל יהדות ספרד והמזרח עם המודרנה אינו אחיד ורציף, ואף שנוטים לחשוב ככה, מעולם לא מצאנו נוסחה ברורה הקובעת שמפגש חזיתי עם מודרנה חריפה מייצר אורתודוקסיה הולמת. הרי באירופה היו ארצות מודרניות מאוד, כמו צרפת ואנגליה, שבהן האורתודוקסיה התגבשה בצורה חלקית והדרגתית, והיו ארצות פחות מודרניות, כמו הונגריה, שדווקא בהן האורתודוקסיה התפתחה במלוא כוחה.

 

"גם במרחב המזרחי המפגשים עם המודרנה היו שונים. מצרים לדוגמה הייתה חילונית ומודרנית ביותר בגלל הכיבוש הבריטי, וכן אלג'יר, בעקבות הכיבוש הצרפתי, ולעומתן, תימן כמעט שלא נחשפה כלל למודרנה. אך בכל המרחב הספרדי-מזרחי ניתן למצוא דרך התמודדות קרובה ודומה של העולם הרבני המבקש להכיל את המודרנה ולאמץ מרכיבים ממנה לחיי הקהילה".

 

ה.

פורטל מעיד על עצמו כעל מי שגדל "בבית שעורכים בו הילולות מדי שנה" ושהוא "מחובר מאוד למורשת יהדות צפון אפריקה", אך כאשר הביא את מורשתו אל ישיבת ההסדר שבה למד, הוא הבין ש"שהיא לא חלק מהסדר הישיבתי או הציבורי בכלל. כך שלמדתי לחשוב 'נכון', לעיין בספרים 'החשובים', הספרים 'הרלוונטיים לדור שלנו', תוך כדי השכחת המסורת שלי.

 

"אבל הגיע שלב שהבית שלי התחיל לפעום בלבי. לא סבלתי את הפער שבין היהדות העשירה שעליה חונכתי ליהדות העשירה האחרת שאליה נכנסתי. היה נראה לי שהיהדות חייבת להכיל את מרחביה השונים ולאזן את מקורותיה. יותר מזה, הרגשתי את הצדיקים שעליהם גדלתי ולאורם אני צועד תובעים ממני את כבודם ואת זכותם. זכרם היה מונח על כתפיי, ולא הייתי מוכן לוותר עליהם. כך התחלתי ללמוד מחדש, התמסרתי ללמידה הזאת, מצאתי בה את כל מבוקשי, רכשתי ספרים, חקרתי ספריות ושמעתי הרבה הרצאות. בשלב מסוים, התחלתי בעצמי להעביר תורה זו הלאה, ותמיד הרגשתי תחושת שליחות בפעילות שלי.

 

"אני יכול להעיד על תופעה רחבת היקף של צעירים רבים שמתחברים לדרך של סבם, שרוצים לשמוע, ללמוד ולחקור את המורשת שלנו, שחובקת עולם ומלואו, ורבים מהם מצטרפים לדרך, בין היתר בעזרת עמותת הדסים, ארגון ממזרח שמש מבית כי"ח ועוד, שהם חלק מהתיקון של העוולה ההיסטורית הזאת".

 

"העולם הישיבתי בנוי רובו ככולו על המודל הליטאי של ישיבת וול'וזין", מזכיר הרב אלאלוף, "על פי המודל הזה – שמעולם לא נהג כמותו או דומה לו בארצות האסלאם – עיקר הלימוד נסב על 'למדנות עיונית', כלומר, למידה שאינה מובילה לפסיקת הלכה. כך יצא שכמעט לא עוסקים בפסיקת הלכה, ומטבע הדברים, לא עוסקים גם בחכמי ספרד.

 

"חכמי ספרד והמזרח מאז ומעולם עסקו בפסיקת הלכה – לימוד התורה היה פעולה קהילתית ותכליתית אשר נועדה להשפיע על החיים ולעצב אותם נכון יותר, ולא איזה שעשוע אינטלקטואלי. כך שבעולם הישיבות כפי שהוא היום פשוט אין להם מקום. נכון שיש כמה יוצאי דופן שהיו גם למדנים עיוניים, בעיקר מקרב רבני טורקיה, אבל הם מיעוט, וגם את תורתם כמעט לא לומדים".

 

אתה מרגיש שמקומם קופח בעולם הישיבות?

"קיפוח היא מילה שאני לא אוהב. כשאומרים לי שהספרדים 'מקופחים', ההרגשה שלי היא שמדובר בתחושה סובייקטיבית של אותם הספרדים, שצריך 'לעזור להם' ו'להראות להם' שזה לא ממש כך. המילה הנכונה היא דיכוי. בעולם הישיבות הדתי-לאומי מעולם לא דחו אדם בשל מוצאו – את המזרחים מקבלים באהבה (אם כי, ייתכן שלאתיופים לדוגמה קשה יותר על הרקע הזה, ושווה לשאול אותם ולעמוד על זה). את התרבות של יהדות המזרח ואת התורה שלהם, לעומת זאת, דוחים בשתי ידיים. הדחייה הזאת היא דיכוי למעשה, מכיוון שאומרים לך שאתה צריך להיות 'כלל ישראלי' ושלא תעודד 'פלגנות', ואיכשהו אתה מגלה שהאחדות והכלל ישראליות היא תמיד אשכנזית. למשל, מעודדים אותך תמיד להתפלל במניין אחד, לשם האחדות. איכשהו, המניין הזה תמיד יהיה אשכנזי.

 

"אני חייב לציין שיש יוצאי דופן. אני יודע על כמה יישובים שכבר העבירו את המניין המרכזי להיות ספרדי, או מעורב, ובכך ביצעו תיקון של עוול היסטורי של עשרות שנים, אבל ברוב המקומות, וקל וחומר בישיבות, המנטליות והתרבות האשכנזית שולטת לחלוטין, ומצפים ממך להצטרף אליה, להתמזג בתוכה. כך שבחור ספרדי בישיבה, שבוחר שלא 'להשתכנז', תמיד ירגיש קצת זר אם הוא לומד בישיבת הסדר נחשבת או בישיבה גבוהה, שכולן בעלות אופי אשכנזי".

 

כפוסק הלכה, אתה עושה שימוש באפשרויות ההלכתיות שיצרו חכמי ספרד והמזרח?

"כשאני ניגש להכריע בהלכה, אני לא מוצא את עצמי עושה שימוש באפשרויות ההלכתיות של חכמי ספרד והמזרח; אני פשוט חי אותם כל כולי. אני לא רואה בכך כלים הלכתיים שניתן במקרה הצורך להשתמש בהם, אלא את ההלכה עצמה, בגילוי הכי אמתי ואינטימי שלה כלפיי כיהודי. אני משתדל להכיר גם את ההלכה האשכנזית, כמובן. כך הייתה תמיד דרכם של חכמי ספרד והמזרח. אם מישהו אשכנזי שואל אותי שאלה לגבי מנהג אשכנזי, או הלכה שיש בה הבדל מהותי, אני משתדל לענות לו על פי מנהגו שלו. אם השואל הוא ספרדי, אני כמובן עונה תשובה חד-משמעית על פי תורת חכמינו. בשאלות הלכתיות בעלות השלכות קריטיות על איכות חייו של השואל, אני משתדל לעזור ככל הניתן ולהציע דעות מקלות, שהן לרוב נחלתם של חכמי ספרד והמזרח. בהרבה מקרים, אני מעדיף להפנות את השאלה לרב גדול ממני, שכוחו להקל רב משלי. בוודאי שהכלל שמנחה אותי הוא הכלל ההלכתי, שאותו הקים לתחייה מרן הראשון לציון הרב עובדיה זצ"ל – כח דהיתרא עדיף".

 

החכם השלם

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי