חשבון הנפש שלא היה: הסרט "מבוך השקרים" מבטא את ההתייחסות הבעייתית של התרבות הגרמנית לשואה

כשמסתכלים על ייצוג השואה והנאציזם בקולנוע הגרמני, בולט הקו החוצץ בין אזרחים חפים מפשע ובין המפלצות האמיתיות. "מבוך השקרים" המספר את סיפורו של "משפט אושוויץ" הוא סרט אלגנטי, אך גם הוא אינו מצליח לחמוק מהדפוס

"'אנשי האס.אס. הושפעו לרעה' מהאסירים באושוויץ; האסירים, ולא השומרים, 'היו חיות אדם'; אכזריות השומרים היתה מובנת משום שקורבנותיהם, במיוחד 'היהודים הגליציאנרים, היו מאוד לא ממושמעים'; מידותיהם המוסריות אנשי האס.אס. 'הושחתו בידי הקאפוס'".

 

עד כמה קל לפרש את המציאות בצורות שונות. אלה פרשנויותיהם של כמה מהנאשמים במשפט אושוויץ השני, שהתקיים בפרנקפורט בין השנים 1963 ל-1965. הפרשנויות מופיעות בכתביה של חנה ארדנט, שנכחה במשפט ודיווחה עליו וסיכמה אותו במאמר "אושוויץ בבית המשפט". "מבוך השקרים", סרט גרמני שעולה בימים אלה בישראל, מגולל את הכנות התביעה למשפט ומנסה לדון, כמעט בראשונה, בהכחשה הגרמנית של היקף הפשעים שביצעה גרמניה במלחמה.

 

"מבוך השקרים" הוא בין הסנוניות, והוא סנונית אלגנטית, של מה שהיה צריך להיות מזמן גל של סרטים גרמניים העוסקים ביחסם של הגרמנים למשטר הנאצי. השאלה מדוע אין גל כזה שווה סרט בפני עצמה.

 

קריאה נוספת: האם יש בכלל גרמניה אחרת? 

 

לא שמעו על אושוויץ

 

הסרט נפתח כשניצול אושוויץ סימון קירש (יוהנס קריש) מבקש מצית ממורה בבית ספר יסודי בפרנקפורט ומזהה אותו כסוהר לשעבר באושוויץ. העיתונאי תומאס גניילקה (אנדרי שימנסקי) מכיר בין קירש ליוהאן רדמן (אלכסנדר פהלינג), תובע צעיר ושאפתן שמכלה את שאפתנותו על עבירות תנועה. רדמן מתחיל לחקור את המקרה, למורת רוחו של מנהלו, ומוצא את עצמו מול רשת של הדחקה והתעלמות.

 


גרהארד ויזה. אחד התובעים במשפט במציאות 

 

בתקופה שבה מתרחש הסרט, בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, גרמנים צעירים רבים מעולם לא שמעו את המילה "אושוויץ". אלה שהכירו, העדיפו לשכוח. כמה שנים קודם לכן יזמו בעלות הברית את תהליך הדה-נאציפיקציה, שבמהלכה "נוקה" לכאורה השירות הציבורי מנאצים­­. בד בבד, הזרימו בעלות הברית משאבי עתק למדינה המובסת ותרמו לנס הכלכלי שהתחולל בה בשנות ה-50. הפרק שרצו שייסגר עמד להיסגר.

 

אבל סקרנותו של רדמן, שדמותו מבוססת על שלושה תובעים ממשפט אוושויץ השני, היא הרסיס בישבן הנקי והמשוקם של הנס. היחיד שמעודד את הרסיס הוא פריץ באואר היהודי (גרט פוס), מי שהיה התובע הכללי במדינת המחוז הסן ומי שמאוחר יותר סייע בהסגרת אייכמן לישראל.

 

באואר ניסה לחשוף את הפשעים שבוצעו באושוויץ, אך לא היו לו די ראיות משפטיות. בסרט, שמערבב עובדות עם בדיון, מוצאים ראדמן וגניילקה רשימה של בעלי תפקידים במחנה, ורדמן, בהחלטת באואר, מתחיל לנהל חקירה. הוא מראיין ניצולים, חושף תיקים שהעלו אבק בארכיונים ומתחיל להבין מהו אושוויץ ואת ממדי ההכחשה ביחס אליו.

 

"מבוך השקרים" הוא כאמור סרט אלגנטי. דרמה משפטית נקייה, מאופקת ואינפורמטיבית, שמתרחקת בחוכמה משימוש יתר במוזיקה וממשחק מלודרמטי. מפני שהוא מנסה לחשוף מידע רב מבלי לחטוא לעובדות, הוא היה יכול בקלות רבה להפוך לסרט דידקטי. אבל למרות כמה רגעים דידקטיים, "מבוך השקרים" אינו כזה. יש בו מינון נכון של דרמה אפקטיבית ועובדות היסטוריות, ואלה עושות אותו לסרט מעניין, ולעתים גם מרגש.

 

ואולם, "מבוך השקרים" נגמר איפה שהוא היה צריך להתחיל, והוא נגמר בנימה אופטימית של ניצחון הצדק. בפועל, באואר ותובעיו חוו את משפט אושוויץ השני ככישלון. אסטרטגיית התביעה, שביקשה להתמקד במערכתיות של אושוויץ ופחות בנאשמים עצמם, היתה אחת הסיבות לכך שמעטים הורשעו ושגזרי דינם היו מגוחכים.

 

אך בעיקר תרם לכך הקוד הפלילי הגרמני, או פרשנותו של בית המשפט לקוד זה: רוצח הוא מי שהורג אדם מתוך דחף אישי – למשל סדיסטי, מיני, כספי – להורגו. כדי להוכיח רצח, היה על התביעה להוכיח שהנאשמים נקטו יוזמה פרטית כשרצחו בני אדם. האחרים, גם אם רצחו אלפים בגז, מילאו אחר פקודות, ולפיכך ניתן להרשיעם רק בסיוע לרצח.

 

צעקת הארכיון

 

"רוב בני העם הגרמני אינם מעוניינים לערוך משפטים נוספים נגד פושעים נאציים", מצטטת ארדנט את התביעה ב"אושוויץ בבית המשפט". לדבריה, לאורך 20 חודש שבמהלכם נחשפו "מעשים מפלצתיים, אי חרטה מעוררת חלחלה, התנהגות תוקפנית מצד הנאשמים, שכמעט הצליחו להפוך את המשפט לבדיחה יותר מפעם אחת – לכל אלה לא היתה השפעה על דעת הקהל, למרות שהמשפטים סוקרו בהרחבה בידי העתונות והרדיו הגרמניים".

הטריילר

ארדנט כתבה גם על עורכי הדין של ההגנה, ש"שבו והזכירו לשופטים כי אל להם לשים לב למה ש'יחשבו עלינו בעולם' והדגישו שוב ושוב כי לא השאיפה הגרמנית לצדק, אלא דעת הקהל העולמית, שהושפעה מתשוקת הקורבנות ל'נקמה', היא הסיבה האמיתית לצרותיהם הנוכחיות של מרשיהם".

 

מידע רב על המשפט נחשף רק כעבור 30 שנה, עם פתיחת תיקי הארכיון. רבקה ויטמן הקנדית כתבה אז את "מעבר לצדק: משפט אושוויץ", אחד הספרים המקיפים והביקורתיים עליו. לדבריה, "משפטי אושוויץ הביאו לתוצאה פרדוקסלית. מצד אחד, הם חשפו את המידע על אושוויץ לקהלים גדולים במזרח גרמניה וסוקרו בהרחבה בידי התקשורת המערב גרמנית". עם זאת, אופי הסיקור סילף את המציאות. מאמרים צהובים עשו דמוניזציה לנאשמים ופירטו בהרחבה פשעים סדיסטיים. "זאת היתה כמעט-פורנוגרפיה של השואה", כותבת ויטמן, "היא תרמה למכירת העיתונים ובאותה עת גם סימנה קו חוצץ בין הקהל הגרמני למפלצות על דוכן הנאשמים".

 

"אין ספק שמשפט אושוויץ הצליח, לפחות לזמן קצר, לחשוף את זוועות המשטר הנאצי", קובעת ויטמן, "אולם רוב הגרמנים תפשו את הפשעים המחרידים של הנאשמים הסדיסטיים כאילו היו חלק מעולם של פנטזיות מקבריות... ולא קשרו בין הפושעים במשפט לשכנים הבלתי מזיקים החיים לצדם, ובין מקומם שלהם בעבר הנאצי. בשבילם, המשפט מילא את תפקידו: הוא העניש את המפלצות האמיתיות והניח לאחרים – המבולבלים, אלה שעברו שטיפת מח כדי שישתפו פעולה – להמשיך בחייהם".

 

כשמסתכלים על ייצוג השואה והנאציזם בקולנוע הגרמני, בולט כי משורטט בו קו החוצץ בין אזרחים חפים מפשע ובין המפלצות האמיתיות. סרטים שנעשו אחרי המלחמה תיעדו את סבלם של האזרחים הגרמנים והבחינו בין חיילים ישרים ואתיים ובין נאצים.

 

ד"ר ניצה הראל כותבת כי שידור הסדרה האמריקאית "הולוקוסט" בגרמניה ב-1979 היתה הזרה מטלטלת למיליוני צופים, משום שהתמקדה במשפחה יהודית-גרמנית. הסרטים הבולטים על המלחמה שבוימו לאחר מכן בגרמניה, כמו "לילי מרלן" של ריינר ורנר פסבינדר ו"היימט" של אדגר רייץ, המשיכו לתחום גבול בין גרמנים מהשורה לפושעים הנאצים. רייץ עצמו אמר שהאסתטיקה של "הולוקוסט" היא "הטרור האמיתי של המאה ה-20, שבאמצעותו גזלו מאיתנו האמריקאים את ההיסטוריה שלנו".

 

בין היוצאים מהכלל ניתן למצוא את "ילדה רעה" של מיכאל ורהובן מ-1990. גיבורתו עומדת לכתוב חיבור על הכפר שלה, ובמהלך התחקיר, היא מגלה עד כמה בגדו תושביו בשכניהם היהודים. אווה בול יצר ב-2004 את "אושוויץ" הפרובוקטיבי, שבו הוא מתאר – בפרטי פרטים ועד לתאי הגזים והכבשנים – יום באושוויץ. בול מצהיר בתחילת הסרט שמאס במכחישי שואה, בסרטי שואה עם הפי אנד ובסרטי שואה על לוחמי מחתרת ומתנקשים בהיטלר.

 

"מבוך השקרים" הוא סרט שמציג מציאות מרתקת של הכחשה, ועושה זאת בכבוד, אבל משאיר אחריו רצון לראות משהו עמוק ומורכב יותר. גם כזה שעוסק בהווה, שבו קיבלה ההכחשה צורות אחרות.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי  

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

האם החמישית
האם החמישית
עם: יונתן בלומנפלד, אוריאל הרמן, טל (טולה) בן ארי, יעל שטולמן, חיים פסקוף, יעל טל, מאיר בוזגלו, רפאל שחרי
במה וידאו
20.02.19
האם החמישית
האם החמישית
עם: יונתן בלומנפלד, אוריאל הרמן, יעל שטולמן, טולה בן ארי, תום קליין
במה וידאו
21.02.18