מעצמה ספרותית של אישה אחת: בעקבות הסרט "לאה גולדברג בחמישה בתים"

עמיחי חסון

07.06.15

על אף שכמשוררת השפיעה על דורות של קוראים, ולמרות שהיתה גם סופרת, מחזאית, חוקרת, ומתרגמת פורה, הממסד הספרותי לא עשה הנחות ללאה גולדברג. החוקרת חמוטל בר יוסף: "היתה לה צניעות וזה חלק מהעמידות של השירה שלה, ולכן קרנה עלתה בעשורים האחרונים"

א.

נערה בת 15 יושבת בעיר הליטאית קובנה, וחולמת על "בית העברית": בית פנטסטי הבנוי ממילים בשפה זרה-קרובה; בית שלמרות ארעיותו משמש כתחליף רעיוני לבית הממשי הלא-מתפקד, לאביה החולה ולבדידותה. ביומן הגימנסיה שלה מסמנת הנערה מטרה אחת ויחידה: להיות סופרת עברית: "את ה'אני' שלי, השלם, הגמור, כמו שהוא, אוכל למצוא רק ביצירה עברית", היא כותבת לעצמה, "ולוּ את השפה העברית ידעתי יותר, לוּ יכולתי להרגיש את הניואנסים הכי קלים שבה, הייתי מרגישה את כל הספרות העברית עוד הרבה יותר ברור, והיא היתה פועלת עלי הרבה יותר מאשר הרוסית... ואולם אני עוד אדע את העברית. אלמד ואדע. בזאת אני בטוחה".

הנערה לאה גולדברג (1911-1970) מימשה את המטרה שהציבה לעצמה והפכה להיות אשפית "הניואנסים הכי קלים" של השפה העברית. במרכז סרטו של הבמאי יאיר קדר: "לאה גולדברג בחמישה בתים" (2011) שעוסק בחייה של המשוררת, מגדיר אותה פרופ' אריאל הירשפלד כ"מעצמה ספרותית של אישה אחת"; משוררת וסופרת למבוגרים וילדים, מתרגמת, מחזאית, הוגת דעות, ציירת, מבקרת וחוקרת (כפרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים) – קומות שלמות שנבטו מהחלומות על "בית העברית" והתגשמו באירופה ובארץ-ישראל, בשפה שבה בחרה כילדה.

"היתה לה גישה מרשימה מאוד לשפה, גישה טוטאלית", אומרת העורכת והחוקרת תמי ישראלי, "כשקוראים את היומנים שלה רואים גם הרבה כאב בהקשר השפתי, במיוחד בתחילת הדרך. ממש קוראים את המאמץ שלה להיכנס ולהיוולד לתוך השפה החדשה, מאמץ שמתחיל בעברית נורא מגומגמת, עם הרבה טעויות".

טעיות וגמגומים שהופכים בדיעבד לחינניים, בהתחשב בדברים שהיא כתבה אחר כך.

"אני חושבת שבזמן אמת זה היה לא פשוט עבור לאה גולדברג, אבל היא בחרה להתמודד עם הקושי בצורה מרשימה. בכל כניסה לשפה חדשה יש משהו מאוד מיילד וחשוף, ולכן עצם ההחלטה לכתוב יומן פרטי-אישי דווקא בשפה החדשה דרש מאמץ שגם גרם לה להתעסק בעצם מעשה הכתיבה: יש ביומן רגשות אשם של 'לא כתבתי, כן כתבתי' – הקושי ברור, ובכל זאת היא כותבת בעברית וכותבת יפה כל כך גם בגיל צעיר מאוד".

קריאה נוספת: מאיר עוזיאל על לאה גולדברג

ב.

מכל התחומים הספרותיים שבהם עסקה גולדברג, מוסכם במחקר שעיקר כוחה היה בשירה. "גם מנקודת הראות שלה עצמה", מדגישה פרופ' חמוטל בר יוסף שחקרה את חייה ואת כתיבתה של גולדברג, "היא ראתה בעצמה קודם כל משוררת ורק אחר כך את יתר הדברים. אחת הראיות לכך היא צוואתה: גולדברג ביקשה להעניק בכל שנה פרס על שמה והדגישה שזה צריך להיות 'פרס למשורר' ולא באף תחום אחר בו היא כתבה. בשירה שלה עלו האיכויות הייחודיות של קולה הספרותי".

לאה גולדברג, מתוך הסרט

ואכן, גם בציבור הרחב, השירים שלה – ובמיוחד אלו שהולחנו במהלך השנים – הפכו לפופולריים ביותר, מוכרים גם לציבור שאינו אמון על עולם השירה. ובכל זאת, נדמה שהמפגש הראשון של מרבית קוראי העברית עם גולדברג מתרחש בשלב מוקדם למדי, בעזרת ספרי הילדים שכתבה, קלאסיקות כמו "דירה להשכיר", "המפוזר מכפר אז"ר", "איה פלוטו" ו"ידידי מרחוב ארנון". באופן מעט מפתיע, תמי ישראלי מבקשת להרחיב את הגדרת השירה של גולדברג ולכלול בה גם אותם.

"בעיניי, קטגוריית השירה כוללת גם את ספרות הילדים שלה, שחלק ניכר ממנו הוא שירה", היא אומרת. "קל לי להבחין בכך כאימא לילד קטן שקוראת לא מעט ספרות ילדים. כשאני קוראת מספרי לאה גולדברג אני שומעת שירה באוזניים, בוודאי אל מול ספרי ילדים אחרים".

והשירה הזאת יוצרת משהו אצל הילדים?

"אני חושבת שדרך האוזניים של הילד ודרך התיווך של ההורה, לאה גולדברג מצליחה להניח את התשתית הראשונית לאהבת השירה – וזה דבר שנשאר אצל הילדים בהמשך הדרך גם כמבוגרים. העניין הזה נמצא אצל רבים מחברי הקבוצה שקמה סביב כתב העת 'טורים', ואצל גולדברג במיוחד. בנוסף ליפי השפה, היא מהדהדת בספריה אל הילדים גם ראית עולם הומניסטית: היא מכשירה את המאזינים הצעירים לרוחב לב. אני חושבת על שירים כמו 'הילד הרע' ומוצאת שם הבנה כל כך עמוקה לנפש הילד. הדברים הללו יוצרים אורח מחשבה שיאפשר להם לקבל אחר כך גם את עולם השירה בכלל, וגם את השירים שלה בפרט. היא מכשירה את הקרקע. אולי אפשר לכנות את זה 'פרויקט לקריאה מינקות ועד שברון לב'".

הנחלת הידע והתיווך לתרבות זרה נמצאים גם בבחירת הטקסטים הרבים שגולדברג בחרה לתרגם לעברית: משייקספיר מאנגלית, דרך טולסטוי מרוסית ועד מולייר מצרפתית, היא בנתה קאנון ספרותי ששימש קוראי עברית רבים באותן השנים ועד היום. "מפעל התרגום של גולדברג בוודאי נבע מתוך הרצון להנחיל תרבות, ומתוך תחושה שחשוב שהעם בישראל והילדים בישראל יכירו ויקראו תרבות". אומרת בר יוסף, "אבל תהיה זו טעות לראות בה סוכנת תרבות של התרבות המערבית בלבד: היא רצתה להנחיל גם את המזרח. אסור לשכוח שגולדברג למדה שפות שמיות וידעה ערבית. היא ניסתה לשכנע את מרטין בובר שצריך לתרגם שירה ערבית מימי הביניים. היה לה חוט שידרה אידיאולוגי מאוד מוצק, עם התעניינות וידע רב בהיסטוריה ותרבות, שבאו לידי ביטוי גם בתחום התרגום".

המשוררת והמתרגמת סיון בסקין משערת שגולדברג היתה שותפה למה שהמשורר היהודי-רוסי אוֹסִיפּ מנדלשטם כינה 'ערגה לתרבות העולמית'. "כמתרגמת אני מכירה את זה מבפנים", אומרת בסקין, "נדמה לי שהערגה היא מה שמנחה כל מתרגם ספרות אמיתי, בהנחה שיש לו את חופש הבחירה. וכמובן התרגום מאפשר סוג של 'נסיעה מדומה', רעיון שהיה קרוב ללבה של גולדברג".

בסקין, שבדומה לגולדברג גדלה והתחנכה בליטא, מספרת שהמפגש הראשון שלה עם המשוררת התרחש בבית הספר: "אם אינני טועה, למדנו בבית הספר את 'משירי הבן האובד'. אני הייתי אז בערך שנה בארץ, ומטבע הדברים עדיין לא היטבתי להכיר ספרות עברית. אבל היא לגמרי דיברה בשפה שלי. אחרי זה, כמובן, קראתי אותה בצורה מכוונת יותר, ואפשר לומר שהיא מעולם לא אכזבה אותי. וזה שנורא קל לי לדמיין אותה, נניח, בתמונת נעורים של סבתא שלי וחברותיה מהגימנסיה העברית בליטא, כמובן, רק מעצים את תחושת הקרבה אליה".

ג.

הבמאי יאיר קדר בחר להשתמש בדימוי חמשת הבתים כמוטיב המרכזי בחייה של גולדברג. מדובר בדימוי כפול: בתי שיר, אבל יותר מכך, גם בתים גאוגרפים ונפשיים.

גולדברג נולדה בקניגסברג, גדלה בקובנה, למדה באוניברסיטאות ברלין ובון בגרמניה, עלתה לארץ בשנת 1935, חיה עשרים שנה בתל-אביב וחמש עשרה שנה בירושלים והרבתה לנסוע בארץ ובעולם. הסופר חיים באר מספר בסרט כיצד הוא עוקב אחרי גולדברג בנסיעת אוטובוס מירושלים לתל אביב. כשהם מגיעים לתחנה המרכזית בתל אביב, נדהם באר לגלות שגולדברג עולה על האוטובוס חזרה לירושלים. כשסיפר על כך לידידם המשותף המשורר ט' כרמי, אמר לו המשורר שעבור גולדברג הנסיעה משחררת את הכתיבה.

"לגולדברג היתה תשוקה גדולה לנדוד" אומרת ישראלי, "היא אהבה מאוד נסיעות מדומות וממשיות וכתבה על כך הרבה. התחושה של הנדודים ואי ההתבססות במובן הבורגני השאירה אותה כנפש חופשית. רוב האנשים לא יכולים פשוט לקום ולנסוע, מה גם שבאותם הימים נסיעה היתה מאמץ לא קטן – אבל עצם הנסיעה היה דבר שחשוב לה".

הנסיעות הממשיות והמדומיינות יצרו לגולדברג תדמית קוסמופוליטית. "פעמים רבות כותבים על גולדברג כמי שחיה במצב של ניתוק מכל שייכות ומולדת", אומרת בר יוסף, "אבל אני לא חושבת שזה נכון. נתן זך אומר שהוא 'אזרח העולם', אבל גולדברג סובלת מלהיות אזרחית העולם, מלהיות תלושה ללא מולדת. יש ללאה גולדברג ירושה רוחנית-אידיאולוגית, היא לחמה את מלחמת התרבות בוועדות ציבוריות ודברים דומים. אם עוקבים אחריה מבינים שהציונות היתה חשובה לה; היתה לה ציונות תרבותית, היא לא האמינה שיש עתיד לחיים יהודיים בחוץ לארץ, וזאת בניגוד לתדמית הקוסמופוליטית שלה".

קריאה נוספת: עינת יקיר על ספרה של גולדברג, "נסים ונפלאות"

ד.

מעט אחרי מותה בשנת 1970 זכתה גולדברג בפרס ישראל לספרות (שקיבלה בשמה אמה צילה), כשהיא אמנם משוררת מוכרת, אך לא מוערכת מספיק. "במשך כ-25 שנים מאז עלייתה לארץ היא תפסה מקום בולט אך לא מרכזי על במת השירה בארץ ישראל", אומרת בר יוסף, "ואחר כך היא נדחקה הצדה משנות החמישים. שני מאמרים שתקפו אותה, אחד בידי נתן זך ואחר בידי דן מירון, גרמו לנזק רב במעמדה".

דן מירון פרסם כחוקר ספרות צעיר מאמר ב"הארץ" שיצא נגד שירתה של גולדברג וכינה אותה "שירה נעימה" בעלת חולשה אמנותית, כזאת שלא מתעלה לפסגות. "היתה ערלות לב לגבי מה שנתפס כביכול כ'פשטות' של גולדברג", אומרת ישראלי, "הלוגוס של 'לב שבור' וההתבוננות הנשית בעולם נראו כדברים לא מספיק מרכזיים לעסוק בהם. זאת היתה חברה מאוד גברית".

מתוך הסרט "לאה גולדברג בחמישה בתים"

חמוטל בר יוסף מזכירה ש"בתחילת דרכה היא חתמה על היצירות והתרגומים שלה בשם העט 'לאה, משורר' ולא 'לאה, משוררת'. היא לא רצתה להיות 'משוררת' כפי שנתפסו אז המשוררות, אלא 'משורר' - והצליחה בזה לדעתי".

מה הכוונה ב'משורר'?

"היא רצתה לכתוב שירים שידלגו על המחסום האישי, המגדרי וההיסטורי, היא רצתה לכתוב שירים שיהיו נצחיים. ובאמת, רוב השירה שלה היא שירה עמידה – בניגוד לחלק מהשירה של בני דורה. כשניגשים לבדוק מדוע היא שירה עמידה, אפשר גם לציין את הפשטות והענווה שלה. בזמנו נוצרה לה תדמית של משוררת האהבה הנכזבת, האומללה, שכל הזמן מקוננת על כך שלא אוהבים אותה. אין טעות גדולה מזו: השירה של גולדברג היתה הרבה יותר מעניינת מאשר שירי אהבות נכזבות. היתה לה שירה שיש בה השקפת עולם. אני אדמה את זה כך: השירה שלה היא כמו להתלבש בחליפת עלית עם גימורים נהדרים אבל לא נוצצים – הקפדה על האיכות ללא ראוותנות. היא לא היתה ראוותנית, היתה לה צניעות וזה חלק מסיבת העמידות של השירה שלה, ולכן אנחנו רואים כיצד קרנה עולה בעשורים האחרונים".

העמידות הפכה את גולדברג לאחת מאבות המזון של השירה העברית: במחקר ובציבור הרחב. סרטו של קדר מצטרף למחוות רבות שנעשו סביב דמותה בשנים האחרונות, החל מאלבומי שירים (כמו פרויקט "שרות לאה גולדברג"), דרך כרך מיוחד בסדרת "עם הספר" ועד שטר 100 השקלים החדשים שיעוטר בקרוב בדמותה.

"אני חושבת שהקוראים, המבקרים והחוקרים התרגלו סופסוף מחדש לכתיבה הזאת", מסכמת בסקין, "כתיבה שבמשך כמה עשורים היתה קבורה תחת מה שנתפס כשירה רצינית יותר – איפה שאין 'דברים מביכים' ולא נחשבים משקלים, חרוזים, לחנים שנוספו עם השנים ומְחברות שהן נשים. נדמה לי שגם אנחנו בכתב העת 'הו!' קצת עזרנו לזה, וכמובן פועלו של גדעון טיקוצקי [חוקר ועורך ספרותי, שמופיע גם בסרט של קדר]. ואחרי שהדעות הקדומות סולקו, הקוראים גילו מחדש שירה מבריקה, מובנת, נוגעת בכל אחד, מהנה – לא לפחד מהמילה הזאת – ויחד עם זאת, אינטלקטואלית לגמרי".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי