"אישה בברלין": הספר שהוכיח שגם חיים בלתי נסבלים ראויים לחיותם

מיכל זמיר
13.05.15

"אישה בברלין" הוא יומן שנכתב בידי אלמונית, ומתאר את החיים בברלין תחת הכיבוש הסובייטי בין אפריל ליוני 1945. הסופרת מיכל זמיר מתארת את הרגע שבו חרג מגבולות הסיפור החד-פעמי ונעשה חלק ממנה

קריאת רשות "אישה בברלין" – רשימות יומן מ-20 באפריל עד 22 ביוני 1945", מאת כותבת אלמונית, (הוצאת עם עובד, בעריכתה של אילנה המרמן) הוא יומן שנכתב בידי אלמונית, ומתאר את החיים בברלין תחת הכיבוש הסובייטי בין אפריל ליוני 1945. חודשיים של קיום בין הריסות, תחת מטחי פגזים, בימיו האחרונים של הרייך השלישי, עת שהחיילים הגרמנים נסוגים והנשארים מופקרים לגורלם, לשליטתו המוחלטת של הכובש – גדודי חיילים פרועים וחדורי תחושת נקם. ברעב תמידי, במרוץ מתיש אחר מזון, באווירה של ביזה, אלימות, סבל, מוות והפקרות, הולכת ומצטיירת מיום ליום תמונתו של האדם החדש, זה שאבדה לא תמימותו:

 

"בערב באה אלינו המגלידה וסיפרה לנו סיפור עצוב: היום הלכה ברגל ללוצובפלאץ כדי לבקר את המעסיק שלה, עורך דין, ששנים הייתה כותבת בשבילו את התצהירים המשפטיים. העורך דין, שהתחתן עם יהודייה ולא היה מוכן להתגרש ממנה, סבל מאוד בגלל זה ברייך השלישי, בייחוד בשנים האחרונות, שרעב בהן ללחם. חודשים ציפו בני הזוג לשחרור ברלין, השתופפו לילות שלמים ליד הרדיו והאזינו לתחנות זרות. וכשחדרו הרוסים הראשונים למרתף ורצו נשים, פרצה קטטה ונורו יריות. כדור תועה, שניתז מהקיר, פגע בעורך דין במותן. אשתו השליכה את עצמה לרגלי הרוסים, התחננה לעזרה בגרמנית. בתגובה גררו אותה החוצה למסדרון, שלושה בחורים מעליה והיא מייללת וצועקת בלי הרף: 'אני יהודייה, אבל אני יהודייה'. בינתיים דימם הבעל למוות. קברו אותו בגינה. האישה נעלמה מאז, איש אינו יודע לאן. צמרמורת חולפת בגבי כשאני כותבת את זה. דבר כזה אי אפשר להמציא, אלה החיים בשיא אכזריותם, מקרה עיוור מזעם".

 

התפכחות מהחסות הגברית

 

החיים בשיא אכזריותם – הם נושאו של הספר הזה. הם מתוארים לפרטיהם מזוויות שונות, מצטרפים מוינייטות קטנות של קיום בעולם חייתי. ועם זאת, החיים בשיא אכזריותם נעשים, בזכות אישיותה של הכותבת, למה שראוי לחיותו. כי לחיות זה תמיד יותר טוב מלמות. זו לא אמירה בנאלית בעולם כזה, זו אמירה אמיצה, מבישה בכנותה, בעולם שמעריך דווקא הקרבות. לעבור את כל זה רק על מנת להישאר בחיים – לרגע זה עשוי להיראות עלוב. אבל עם כל משפט ומשפט, מתחוורת ההרואיות של מה שהוא הרבה יותר מהישרדות: לחיות. הכתיבה עושה את ההישרדות לחיים – זו גם ההישרדות עצמה אבל בעיקר ההתבוננות עליה.

 

אלה חודשיים בממלכת האנשים כשהם לעצמם, כפי שהם, ללא תיווך, "החיים בשיא אכזריותם". ואף על פי כן, אחרי שהעיניים מתרגלות לחושך, לומדת הכותבת לזהות גוונים באפלה, היא משכילה לבודד מחוות נדירות של רוך ואנושיות מהזוהמה הכללית, חיבור מוזר של גינונים וגסות בהמית, של כובשים ושל נכבשים, אך לא כאן משרטטת הכותבת את ההבדל שבין האנשים. בדרך כלל הקו עובר בין נשים לגברים, "מעין אכזבה קולקטיבית מתפתחת אצל הנשים מתחת לפני השטח", המילה "גבר" נטענת משמעויות עלובות, זה בהחלט רגע איום של התפכחות מהחסות הגברית. "במלחמות קודמות יכלו הגברים להתפאר בפריבילגיה שהיתה להם להרוג ולהיהרג למען המולדת", היא כותבת ב-26 באפריל, "היום אנחנו, הנשים, שותפות לזה. זה משנה אותנו, זה עושה אותנו מחוספסות. בסוף המלחמה הזאת תימנה לצד מפלות רבות אחרות גם מפלת הגברים כמין".

 

היומן ראה אור בגרמנית פעמיים. בפעם הראשונה ב-1959, אז לא זכה להצלחה מסחרית, ובשנייה ב-2003, אז עורר תגובה סוערת ותהיות רבות בנוגע לזהותה של האלמונית שכתבה. אחרי בירור נוקב אומתה האותנטיות של המסמכים, מחברות ופתקים שנכתבו בעצם ימי ההתרחשות ו-121 עמודי מכונת כתיבה שהדפיסה זמן קצר לאחר מכן.

 


מיכל זמיר (צילום מסך) 

 

מבחינתי, זה אולי הספר האותנטי שקראתי אי-פעם, לא רק מבחינת התיעוד האותנטי של האירועים בזמן, אלא במובן הקיומי – האותנטיות של האלמונית כאדם. הכנות המוחלטת, לא רק זו שמכתיב הז'אנר היומני, אלא הכנות המוחלטת שבה היא מתבוננת בעצמה, לא מתוך גאווה גדולה אך גם לא מתוך בושה, מחברת את סך כל חלקיה לכדי שלם: שורדת, אישה, מטבע עובר לסוחר...

 

לקריאה נוספת: מה בינתיים השתנה בברלין? על בירת גרמניה דהיום

 

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ספר משפיע

 

כשאומרים "ספר משפיע" מתכוונים לספר שנעשה מטאפורה, כלומר חרג מגבולותיו של הסיפור החד-פעמי ונהיה חלק ממני. וזה בהחלט נהיה חלק ממני, גם ההודאה ברצון לשרוד, וגם הסקרנות בכל הנוגע לתהליך הזה, וגם ההערכה העמוקה לבני השבט העצום הזה – שבט המסתדרים. היא יודעת להשתמש בכל מה שיש לה, בלי סנטימנטים, לסחור בכל מה שנותר לפליטה מהמלחמה, בחומר וברוח, ובתחרות הנוראה הזו של ההישרדות היא מנצחת, לא רק בגלל שהיא שורדת בפועל, אלא משום שמעבר להישרדות היא עדיין נענית לאיזו מתמטיקה משונה, שמאפשרת לה להוסיף ולהשתייך אל האנושי, להכיר בכאב ככאב:

 

"'סכום הדמעות נשאר קבוע'. ולא משנה תחת אילו דגלים וסיסמאות העמים חיים... סכום הדמעות, הסבל והחרדות שכל אחד משלם על קיומו נשאר קבוע... שאם לא כן הייתי בוכה מבוקר עד לילה. אני לא עושה את זה כשם שאחרים לא עושים את זה. יש פה איזה חוק. אמנם נכון שמי שסבור שאי אפשר לשנות את סכום הדמעות על פני האדמה לא נועד להיות מתקן עולם ולא לשום מעשה גדול". 

 

חיקו המאיים של האנושי הוא לא כוך של רוך ועדנה, החודשיים יעידו, אבל אחרי החודשיים האלה הכותבת סקפטית מאוד ביחס למהפכות. לכל היותר היא מוכנה להלביש את האמת העירומה במעטה דק מאוד של סולידריות – הסבל הוא נחלת כולם, בכל גורל ותחת כל צדק. ואנו בני אדם, כובשים ונכבשים, אנו נאלצים להודות ששום דבר אנושי לא זר לנו. 

 

 


עטיפת הספר

 

כשאומרים ספר משפיע, מתכוונים לספר שגרם לקורא שלו להבין משהו, ולהבין באופן עמוק זה תמיד גם קצת לקבל, ולקבל זה תמיד קצת או הרבה להתרחב, להיות מסוגל לחיות עם משהו, שקודם לכן היה בלתי ניתן להכלה, שמתחת לכל הפחדים והקליפות, הלב של הבצל זה הרצון לחיות: "אני רק יודעת שאני רוצה להישאר בחיים – נגד כל ההיגיון והתבונה, פשוט כמו חיה", היא חותמת את היומן. הספר הזה השפיע עלי כל כך, כי אני מאמינה לה.   

 

לקריאת שאר הכתבות בסדרה:

 

ענר שלו מספר על אהבתו ליצירה האולטימטיבית של קפקא: יומניו

 

סמי ברדוגו על הספר שבו איטאלו קאלווינו חושף את סודות הספרות

 

עדי שורק על המחזאי שהבליח משולי מסתו של ולטר בנימין

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

עוד בבית אבי חי