מות המחבר: פרידה מאורי אורבך

אריאל הורוביץ
17.02.15

"אורי אורבך חש בנוח עם זהותו המגזרית. שלא כאחרים, הוא לא הסיר את הכיפה הסרוגה. הוא חי את הציבור הזה ודיבר אותו ויצר למענו שפה וקודים כל ימיו". אריאל הורוביץ נפרד מהאיש שעיצב את חייו ומתפיסת העולם שמתה איתו ודגלה בחיבור בין הקטבים של הציונות הדתית

גדלתי על אורי אורבך. הייתי רואה אותו מדי שנה בשבוע הספר בירושלים. הוא עמד מאחורי הדוכן של ספריית בית אל, חתם "בברכה ובחיוך" על ספריו, שוחח עם הקוראים המזדמנים ליריד – ילדים דתיים שעליהם ובשבילם כתב – הוסיף מילה, עקיצה מחויכת, נפרד לשלום. ספריו של אורבך והעיתון "אותיות", שערך, הם מאבני היסוד של העולם התרבותי שלי כילד ציוני-דתי. סדרת "ילד דתי" שכתב היתה לי ולחבריי ולבני משפחתי מעין גרסה משלנו ל"והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס. 

 


התעקש על האמצע. אורבך (פלאש90, יונתן זינדל)

 

 

בקטעים קצרים, מחויכים, מחורזים, מלווים בציוריו של שי צ'רקה, היטיב אורבך לתאר את העולם שלנו – בבית הכנסת, בחוג המשפחה, בבית הספר, סביב שבתות, תפילות וחגים. כמו גיבורי ספרו, גם אנחנו קיווינו שבשבת יזרקו סוכריות בבית הכנסת; גם אנחנו קראנו לאלוהים "אלוקים" וחשבנו שזה שם החיבה שלו; ראינו בבית הכנסת את הצדיק שמתפלל בתנועות ידיים וגוף פרועות ושיערנו שגם התפילות שלו מגיעות לשמים כשהן מבולגנות; קמנו בבוקר בסוכה וגילינו שהקישוטים נגנבו, אך רק הקישוטים הקנויים. באלה שהכנו בעצמנו, הגנבים בכלל לא נגעו.

  

מדי חודש הגיע "אותיות" לביתי, עיתון הילדים שייסד ב-1988 והיה לעורכו. "אותיות" מילא חלל גדול – תחום עיתונות הילדים הדתית לא היה מפותח בשנים ההן, להוציא אולי את "הצופה לילדים", המיושן. אורבך יצר למעננו, הילדים הדתיים, עיתון שדיבר בשפתנו, ובו סיפורים בהמשכים, קומיקס, כתבות, חידות ומכתבים למערכת. כך גם טיפח וקידם דור של עיתונאים ועורכים שהושפעו מחזונו. הנימה הדידקטית, שנדמה לפעמים שהיא חלק אינהרנטי מכל ספרות ילדים דתית, נעדרה מספריו ומעיתונו של אורבך. הקסם שלו היה בכך שהוא הצליח לדבר בגובה העיניים אל הילד הדתי שהיינו אנחנו. הוא הכיר את עולמנו מבפנים וניסח אותו בחדות ובדיוק; היטיב לקלוט את הניואנסים. והרי ספרות ילדים טובה – ואולי ספרות בכלל - היא ספרות שמצליחה לגעת בקורא שלה, להתחבר אל העולם שלו ולתרגם למילים את מה שהוא חש, עמוק בפנים. אורבך עשה זאת כפי שלא עשו זאת לפניו. והוא העשיר את מדף הספרים שלנו ואת התודעה שלנו באופן שמעטים לפניו הצליחו.

 

אורבך חש בנוח עם זהותו המגזרית. שלא כאחרים, הוא לא הסיר את הכיפה הסרוגה או החליף אותה בקסקט – הוא חי את הציבור הזה ודיבר אותו, יצר למענו שפה וקודים ותיווך כל ימיו – במאמריו הפובליציסטיים, בתוכנית "המילה האחרונה" – בין הציבור הזה ובין קבוצות אחרות בחברה הישראלית. והוא עשה זאת, כך נדמה לי, משום שהאמין שלציונות הדתית יש בשורה אמיתית לחברה הישראלית; שקולה צריך להישמע. זו הסיבה שקרא לחברי המגזר במאמרו המיתולוגי ב"נקודה" ללכת לתקשורת. הוא פנה לרבנים בישיבות התיכוניות וקרא להם לעודד את תלמידיהם לכבוש לא רק את סיירת מטכ"ל ובה"ד 1, אלא גם את גלי צה"ל ו"במחנה". בבסיס הקריאה הזאת לא עמדה שאיפה להחלפת אליטות, אלא אמונה כנה שיש לציבור הזה מה לתרום. קריאתו לא נפלה על אוזניים ערלות. אורבך סלל את הדרך לפריצתם של עיתונאים דתיים אל כלי תקשורת ישראליים ולשינוי במפת התקשורת הישראלית. אורבך היה שם, תמך, עודד וליווה. העיתונאים הדתיים הבכירים היום הם צאצאי המהפכה שייחל לה.

 

מיהו ציוני-דתי?

 

אני חוזר אל אחד מאלפי הטקסטים שכתב אורבך, פולמוס בינו ובין חיים ולדר. ולדר הוא אייקון תרבותי בעולם החרדי – סופר ילדים ותיק שספריו מסדרת "ילדים מספרים על עצמם" ליוו את ילדותם של רבים בציבור החרדי ואף הדתי-לאומי.  שני הסופרים הללו, מייצגים מובהקים של שתי תפיסות עולם, דנו בשאלה מיהו ציוני-דתי. אורבך קרא למאמרו "בשבחי הציבור הדתי לאומי", ומאלף לקרוא אותו היום, כ-20 שנה אחרי שנכתב. אורבך, בשנינות אופיינית, משרטט שתי דמויות ארכיטיפיות, של חילוני ושל חרדי, על שלל מאפייניהם: האחד, חרדי מלידה, בן 24, מירושלים, יודע מילים בודדות באנגלית, לא קורא ספרות יפה, "בלוטות האקטואליה והנוסטלגיה שלו לא ינועו לחלוטין למשמע התיבות: גיורא שפיגל, טלעד, אהרון אפלפלד, יובנטוס, חנוך לוין, דגניה. הוא חרדי ואין לו מושג". מקבילו החילוני, לעומת זאת, "לא מבדיל בין המודיע ליתד נאמן ... מעולם לא שמע ויכוח על דין גרמא, ועל שלוחו של אדם כמותו. לא פתח את הספר שמירת שבת כהלכתה, אין בעברית שלו 'מַחְשוֹבֶה' ו'מה הפשט?', הגבהה וגלילה. זעקת היתומים וביטול תורה. הוא לא מבדיל בין ראשונים ואחרונים. הוא חילוני ואין לו מושג". כך מסתיים המאמר. את הצעיר הציוני-דתי, שלא הוזכר במאמר, ראה אורבך כמשלב בין הקודש ובין החול. סמל ומופת לצעיר ישראלי חדש, שהיהדות והמסורת דרות אצלו בכפיפה אחת עם הישראליות החילונית.

 

 


לכתוב על ילדים דתיים ובשבילם (עטיפת הספר)

 

הרבה השתנה מאז המאמר הזה. הדיכוטומיה הברורה בין החרדי לחילוני נראית כיום, ממרחק של 20 שנה, מיושנת ולא עדכנית. הצעיר החילוני והצעיר החרדי התקרבו זה לזה. אך משהו השתנה גם בציונות הדתית שאותה ניסה אורבך לייצג. גם הציונות הדתית מוצאת את עצמה בשנים האחרונות קרועה בין שני קצוות, ובמאבק שניטש בציונות הדתית בין חרד"לים לליברלים, אורי אורבך התעקש על האמצע. אורבך היה איש של אמצע, של ציונות דתית שמחברת בין עולמות. חלק ממתנגדיו זיהו אותו, שלא בצדק, עם האגף הליברלי. אך לא אורבך הוא שנהפך לליברל; הציונות הדתית היא שנהפכה לשמרנית יותר. הציונות הדתית של האמצע, של הילד הדתי מספריו של אורבך, הולכת ומפנה את מקומה להיאחזות בשני קצוות מנוגדים.

 

גם מבחינה זו, היכולת שלו לנסח את האמצע, יורגש חסרונו של אורבך. ייתכן שהמציאות של הציונות הדתית היום איננה מאפשרת את האמצע הזה. ייתכן ששני הצדדים במגזר הזה, גברים ונשים שגדלו עם הפסקול של אורבך, מרגישים כבר את הדחף לחתור לאחד הקצוות, להילחם על השקפת עולמם ולדחות את מה שהם ששני הקצוות, החרד"לי והליברלי, מזהים כפשרנות וכבינוניות. ואולי הגעגועים והאהבה העזה לאורבך, שהתבטאו אתמול, עם היוודע דבר מותו, ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת, משקפים – מלבד הערכה ואהבה לדמותו, ליכולת שלו להעדיף שנינות וחדות על פני התלהמות ורדידות – גם געגוע לעולם שבו האמצע היה אפשרי. וייתכן שהוא כבר איננו עוד. 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי