השער נפתח: העברית החדשה של ביאליק ורבניצקי

קשה היתה לשון חכמים לדרדקי ישראל, והיו הופכין בדפי גמרא ואין יודעין מימינם ומשמאלם, ושואלין למוריהם, ואף אלה קצרה ידם מהושיע, וכוססין קולמוסם בעת שנבדקין בפני בית דין של משרד החינוך אם יאה להם תעודת הבשלות או לאו. באו האדונים ביאליק ורבניצקי ופתחו להם שער, ונעמה האגדה לאוכליה כדבש למתוק. עברה לשון חכמים בשער האגדה והיא נחבאת אל הכלים, ובלעוה דרדקי בית רבן, ולא נודע כי באה אל קרבם.

 

 

מבצר לשוני בלתי עביר? התלמוד (Thinkstock)

 

 

הישראלי החדש בנה שפה חדשה, שונה מאוד מהעברית הקלאסית, שבמרכזה לשון מקרא ולשון חכמים. לשון המקרא הגבוהה והדחוסה היתה קשה בעיקר בעטיו של דקדוק הזמנים הקדום, שסומן בעיקר באמצעות מה שקרוי בטעות “ויו ההיפוך”; לשון חכמים היא לשון פתוחה המתעדת אנשים המשיחים כאילו לפי תומם, ובכל זאת היה לקוראיה שלא גדלו בישיבות או למדו דף יומי קושי להרגיש בה בביתם הלשוני. הקושי הזה האפיל גם על היכולת לקרוא את עגנון, ששפתו היתה קרובה ללשון חכמים.

 

השוני הלשוני התערבב בבעיה מתודית: איך ללמד טקסט רציף, כמעט ללא סימני פיסוק, אשר מכיל לא מעט מלים שהתיישנו ועוסק בעניינים שאינם רלוונטיים לעולמו של התלמיד, כגון אותו שור שנגח אותה פרה בחצרים. ואם המשנה היתה עדיין טקסט עברי רציף ומאורגן, התלמודים והמדרשים המעורבבים בארמית היו ונשארו מבצרים לשוניים בלתי עבירים.

 

לספר האגדה היה תפקיד מרכזי בהנגשת לשון חכמים, ואני כותב זאת מתוך החוויה האישית שלי כנער חילוני שנחשף לספר. המהלך הדרמטי שנקטו עורכיו היה ארגון מחדש של האגדה התלמודית, הוצאה מכוונת של עניינים מהקשרם, ויצירת מאות רבות של סיפורים קטנים שאפשר לקרוא אותם זה אחר זה, להבין וליהנות מהם. החלוקה לתקופות, לנושאים ולקטגוריות העניקה לספר מפתח אנציקלופדי, אִפשרה לקורא לנווט לנושאים המעניינים אותו, ולמקם כל סיפור בהקשר מתאים.

 

מדוע התרנגולים והכלבים שונאים זה את זה?

 

ההנגשה נגעה גם בלשון הטקסט עצמו. הארמית הצטמצמה למינימום ההכרחי, וזכתה לתרגום צמוד. ראשי התיבות התמעטו וכמעט נעלמו. כך הנוטריקון ק"ו הנפוץ מאוד בלשון חכמים מופיע תמיד במלואו: "קל וחומר"; כמוהו א"ל במלואו: "אמר לו". ההנגשה של הטקסט התלמודי-מדרשי נתמכת באמצעות ניקוד מלא, שהוא עוד אחד המאפיינים המבדילים את הדרך שבה מוגשים בדרך כלל התנ"ך ולשון חכמים.

 

חשיבותה של הנגשה

 

רצף הטקסט קיבל סימני פיסוק שאפשרו להתמצא בו בקלות. כך, למשל, נכתב בבמדבר רבה רצף הטקסט הבא: "למה נמשלה תורה בתאנה שרוב האילנות הזית הגפן והתמרה נלקטין כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט כך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשנתים". עורכי הספר לא שינו את הטקסט אבל הוסיפו לו סימני פיסוק: "למה נמשלה תורה בתאנה? שרוב האילנות. הזית, הגפן והתמרה, נלקטין כאחת, והתאנה נלקטת מעט-מעט. כך התורה, היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשנתיים". דיאלוגים מוצגים לעתים קרובות בדומה לשיחה בספר או בעיתון, בהפרדת שורות וקו מפריד לפני כל משפט.

 

ביאליק ורבניצקי מיעטו לשנות את לשון הטקסט המקורי. בדרך כלל הם נהגו להמיר את הן' הסופית כסימן רבים, האופיינית ללשון חכמים, בם' סופית המקובלת במקרא ובעברית החדשה. כך הפסוקית "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין" נכתבת בספר האגדה "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים". במקרים מסוימים נהגו לקצר. כך המשפט "תנו רבנן: שלשה שונאין זה את זה, אלו הן: הכלבים, והתרנגולין, והחברין" נכתב בספר האגדה "כלבים ותרנגולים שונאים זה את זה". השמטת "החברין" ובהמשך גם "הזונות" נעשתה ככל הנראה מטעמי צנזורה וייפוי המסר.

 

השינויים לא נעשו על פי כללים קבועים. את המשפט "רב ארוך בדורו הוה ורב יהודה מגיע לכתפו" שינו ל"רב ארוך בדודו היה", אבל את המילה "הוי" באמרה "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" לא שינו ל"הֱיֶה". צירוף סמיכות נפוץ בלשון חכמים הוא "בשנֵי בצורת", שם מופיעה צורת סמיכות הרבים הנדירה "שנֵי" עבור "שָנִים". עורכי הספר השאירו את הצירוף על כנו, ולא הפכו אותו ל"בשנות בצורת".

 

אכן, נאה עשו האדונים ביאליק ורבניצקי שהריקו את אוצרות האגדה ללשון דרדקי הבית השלישי, ונאה עשה פרופ' אביגדור שנאן שטרח והעמיד וההדיר עוד, ולא תידום חלילה שרשרת הדורות, ולא יאבדו שכיות החמדה של עמנו.

 

הכותב הוא עיתונאי וסופר המתמחה בענייני שפה ובלשנות

 

לכל הפרטים על האירוע "פנים שוחקות לאגדה"

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6