התערוכה ״שפת הלבוש: ארון הבגדים היהודי״ (מוצגת במוזיאון ישראל עד השלושה בינואר) מציגה לפנינו תלבושות טקס וחג ממגוון עצום של קהילות יהודיות – עיראק, מרוקו, לוב, שוודיה, גרמניה, בוכרה, הודו, אפגניסטן, טורקיה, אוזבקיסטן, יוון ועוד. מובן כי ההבדלים בין קהילה לקהילה הם עצומים, אך האם יש דמיון? האם יש ״ארון בגדים יהודי״?
כבר במבט ראשון, ניתן לראות את האופן בו הלבוש והיחס אליו משקפים את מסורות הקהילה העמוקות יותר ומנהגיה. בהכללה, נראה כי היהודים התלבשו, רוב הזמן, באופן דומה מאוד לסביבתם: ״כל התלבושות״, מספרת האוצרת אפרת אסף-שפירא, ״דומות ואפילו זהות ללבוש של הסביבה הלא-יהודית באותה ארץ. כולן. לפעמים מה שקרה בקהילות היהודיות זה סוג של אנכרוניזם או נדידה. אנחנו מציגים בתערוכה שמלה גדולה ממרוקו, למשל, שהיתה במקור תלבושת עירונית ספרדית מהמאות ה-15 וה-16, של בנות כל העדות בספרד. התלבושת הזו נדדה עם גירוש ספרד, בהתחלה למרוקו הספרדית ואז לערים אחרות במרוקו, והפכה מזוהה דווקא עם נערות יהודיות. גם לבוש החסידים שאנחנו מכירים היה במקורו לבוש מזרח-אירופאי והם המשיכו ללבוש את זה גם אחרי שהסביבה עברה הלאה״.
לפעמים עולים גם סיפורים מעניינים סביב ניואנסים שכן מבדילים את הלבוש היהודי מסביבתו: ״לעתים נוספו מאפיינים כמו צבע או סימן אחר, כמו ניואנסים ייחודיים ברקמה התימנית. בטוניסיה למשל היה נהוג שלגברים יהודים היה פס שחור בשולי מכנסיהם. מקור המנהג הוא כנראה בגזירה של השלטונות שנועדה להבדיל אותם מסביבתם, אבל גם כשלגזירה כבר לא היה לה תוקף – יהודים המשיכו ללכת עם הפס השחור כזכר לחורבן.
"ברוב הארצות עטיפות הנשים היו זהות עבור יהודיות ולא-יהודיות, למעט העטיפה באפגניסטן שמוצגת בתערוכה. זוהי עטיפה שחורה עם רעלת פנים לבנה. באפגניסטן אמנם היא ייחדה את הנשים היהודיות, אבל מקורה הוא מאיראן ושם היא היתה שייכת לכל הנשים״.
שינויים בהרגלי הצריכה
התמה המרכזית שעולה מהתערוכה היא דווקא ההשפעות ויחסי הגומלין שסגנונות הלבוש השונים מקיימים עם סביבתם. האוסף המגוון קורא תיגר על השיח העכשווי שקשור להיבדלות או לנבדלות יהודית מן הסביבה, ומראה הן את הניואנסים שכן הבדילו, והן את הדמיון הרב בין היהודים לסביבתם.
ובדיוק כשם שהבגדים היו משותפים ליהודים וללא-יהודים, כך גם אופן הצריכה שלהם. אמנם יהודים רבים בקהילות שונות עסקו בטקסטיל, אך הם מכרו את תוצרתם לבנות ובני כל הדתות באותה הארץ. בתערוכה מוצגת גם נדוניה איטלקית-יהודית שנתפרה, מספרת אסף-שפירא, על ידי נזירות, לא פחות.
ככלל, רוב התלבושות בתערוכה הן תלבושות חגיגיות, מפוארות יותר מלבוש היומיום של אותה הקהילה ועל כן סביר להניח שהן השתייכו דווקא לבנות ולבני המעמד הגבוה בקהילה.
חולצות מאוזבקיסטן, המאה ה-20 (צילום מתוך אתר התערוכה) |
"זה בדיוק כמו היום", מספרת אסף-שפירא, "היתה מישהי שהיו לה ארבע שמלות מפוארות ומישהי שהיתה לה רק אחת – שמלת החתונה שלה, אותה היא המשיכה ללבוש. במקרה של כלות, למשל, אם למישהי לא היתה שמלה, היו משאילים לה שמלה ממשפחה אמידה בקהילה״.
מקורה של התערוכה באוסף עשיר ועצום של פריטי לבוש בו מחזיק המוזיאון: "ראשיתו של האוסף הוא עוד בבצלאל הישן, טרם היות מוזיאון ישראל. מרדכי נרקיס, מנהל בצלאל, אסף תרבות יהודית של קודש ושל וחול, בין היתר פרטי לבוש. כשקם המוזיאון כל אוספי בצלאל עברו אליו וכבר אז האוסף כלל שני אוספים חשובים של לבוש צפון-אפריקאי ולבוש מתימן״.
באופן מעניין, הגלגול הנוכחי של האוסף, שמאפשר שימור של העבר בצורה כה מדויקת ועשירה, נתרם במידה רבה דווקא מהשינוי במציאותם של העולים החדשים לישראל: ״כשהוקמה המחלקה לאתנוגרפיה יהודית, שמו דגש על איסוף פרטי לבוש. התקופה היתה שנות החמישים, השישים והשבעים, תקופה של גלי עלייה.
"אחד הדברים הראשונים שאנשים עשו עם העלייה זה לשנות את לבושם, בגלל רעיון כור ההיתוך והרצון להשתלב. אנשים בעצם נוטשים את הלבוש המסורתי שלהם והאיסוף הפך לסוג של מבצע הצלה. אחרת התלבושות האלו היו נעלמות. היום אנחנו מגיעים לאנשים והם אלינו והבגדים נתרמים, נמכרים או מושאלים. כך נבנה האוסף שמונה כיום עשרת אלפים פריטי לבוש״.
כיצד התלבשו הבובות
אחד המוצגים המעניינים בתערוכה הוא סרט שמראה את האופן בו הולבשו הבובות בתלבושות. כך נחשפים לעיני המבקרים תהליכי ההלבשה, לצד השכבות הנסתרות והנפחים המסקרנים של כל בגד ובגד. מאחורי ההצגה הזו עומדת בחירה מושכלת וניסיון לתת לבגדים חיים מחודשים.
אסף שפירא: "רצינו לתת לאנשים מבט לאחורי הקלעים של התערוכה. ביומיום אנחנו רגילים לראות בגדים בתנועה, על גוף, ובתערוכה הם הופכים לחפץ סטטי, אז היה לנו חשוב לשמור ולהראות את התנועה. בתערוכה גם מוצגות תמונות ארכיון של אנשים מהקהילות והתקופות הרלוונטיות, מאחר והיה חשוב לנו לקשור את הבגדים המוצגים לאנשים שלבשו אותם״.
מתוך התערוכה |
במובן זה, התערוכה בהחלט השיגה את מטרתה. אופן הצגת הבגדים – לרוב על גבי בובות ולא נעוצים למשטח דו-ממדי, וכן, שלא מאחורי ויטרינות אלא חשופים (ומוארים בעדינות, שלא תפגע בטקסטיל העדין) – מעניק למבקרים תחושה עוצמתית של חיים. קל מאד לדמיין את האישה או את הגבר שלבשו את הבגדים הללו, לזהות אותם בעצמנו או בקהילות שמהן המשפחות שלנו הגיעו. כאן טמון הכוח העצום של מוצגים מחיי היומיום דווקא במוזיאון – אנו מבינים, פתאום, את חשיבותם של החיים כפי שהם.
התערוכה מקפידה להעניק למבקר מבט אל סוגים שונים של מלבושים ואל שכבות שונות של חיי היומיום של הלובשים אותם. כך מוצגות גם תלבושות של ילדים ואת הדמיון והשוני של אותן התלבושות מאלו של המבוגרים באותה הקהילה, ולגלות כי בקהילות מסוימות נהוג היה להלביש בנים עד גיל שלוש בלבוש של בנות, על מנת לתעתע בכוחות מזיקים.
בבגדים משתקפים גם השינויים שחלו במושג ה"צניעות" מקהילה לקהילה, וממאות קודמות עד היום. אסף-שפירא מעלה נקודה מרתקת, שמעידה עד כמה צניעות היא תלוית בזמן ומקום: ״בקהילות רבות, יהודיות ולא-יהודיות, אחד מאביזרי הצניעות העיקריים של אישה היו דווקא מכנסיים, שנלבשו מתחת לבגדים. זה היה סממן חשוב של צניעות האישה בתימן ובמרכז אסיה. אנחנו מציגים גם שמלות מבגדד, בהן נראה שהחזה מאוד מודגש. יש להן מעין מחשוף נדיב, שאמנם לא רואים דרכו מאחר ונלבשת חולצה מתחת, אך הוא בכל זאת מדגיש את החזה. דווקא השמלות האלו נחשבו בבגדד של ראשית המאה העשרים לסמל של צניעות. הרב יוסף חיים, למשל, קרא לנשות בגדד לדבוק בשמלות המסורתיות האלה ולא ללכת הלאה לאפנות החדשות״.
כיום ניכרת נטייה לנסות ולחזור לאותן תלבושות מסורתיות ולעולם התרבותי שהן משקפות, בעיקר בטקסים. אסף-שפירא מאבחנת את הנטייה הזו, למשל, בטקס החינה: ״בחינות נהוג ללבוש את מה שהיה במקור בגדי החתונה. להרבה משפחות היום כבר אין את הבגדים המקוריים, אז מכינים אותם מבדים מודרניים או שמביאים. זה לא משנה כבר אם אלו לא בדיוק אותם הבגדים של העבר, מה שמשנה זה הכיסופים לזהות של עבר, כלומר – אני חיה כאן בארץ אבל יש לי זהות עדתית-קהילתית, אותה אני משלבת יחד עם הזהות הישראלית. גם בחגים, ברחובות ירושלים יש גברים לבושים בקיטל, פריט מהתכריכים של העולם האשכנזי ושנלבש ביום כיפור מאחר שזהו בגד לבן המסמל את יום הדין, ניקיון הכפיים והצניעות״.
מעניין לראות את האופנים העכשוויים בהם אלמנטים מן התלבושות שמוצגות בתערוכה יחלחלו הלאה, אל אופנה ישראלית של ימינו ושל העתיד. המבט, ולו ראשוני, אל האוסף היפהפה שמוצג כיום במוזיאון ישראל מבטיח שפע עצום של השפעות ומקורות השראה ממציאות יהודית, או ליתר דיוק, מציאויות יהודיות מן העבר, שקיימו מסורות ויחסי גומלין שונים ויפים עם סביבתם.
קטיפת משי מאיראן, ראשית המאה ה-20 (תצלום מתוך אתר התערוכה) |
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
Model.Data.ShopItem : 0
6
