ארץ קטנה עם שפם

הילה בניוביץ'-הופמן
06.04.14

טווח שיקול הדעת של הקצינים שהדיחו צוער בבה"ד 1 משום שאייר את היטלר דק מנייר, והוא משקף היסטריה כלל לאומית לגבי השואה וייצוגיה


המציג אינו צורר 
לפני כשבוע פרסם עיתון "הארץ" ידיעה שגרמה ללא מעט קוראים לשפשף עיניים בתדהמה: צוער בקורס קצינים בבה"ד 1 הודח מהקורס לאחר שביצע פשע שלא יעלה על הדעת – הוא צייר קריקטורות של שלל דמויות במחברתו. זה היה מתוך שעמום ותו לא, הסביר אחר כך הצוער, ממש כמו הציורים שהיינו משרבטים מבלי משים במחברותינו בתיכון. אלא שלצד דמויותיהן של דוד בן גוריון, משה דיין, מיקי מאוס והארי פוטר, הוא צייר גם – שומו שמים – את אדולף היטלר. הצוער התכוון לקמט ולהשליך את נייר השרבוטים לפח, אלא שצוערת אחרת התלהבה מכישרון האיור שלו וביקשה לשמור את הדף. אותה צוערת הודחה גם היא מהקורס ביחד עם הצוער שצייר את הקריקטורות, באשמת "אי הלשנה" על המעשה.

 

בשיחה שעשה המג"ד עם יתר הצוערים לאחר ההדחה, הוא נזף בהם והאשים אותם באי-גילוי העובדה שאותו צוער צייר את היטלר במחברתו, ואף הקביל את המעשה לשתיקה והתעלמות אל מול מעשי הזוועות של הנאצים בכבודם ובעצמם.

 

אני תמהה: האם קציני צה"ל הבכירים שידעו על ההדחה ואישרו אותה סבורים באמת ובתמים ששרבוט משועמם והומוריסטי של צוער, שהיה מיועד להיזרק לפח האשפה, שווה ערך להענקת גיבוי מלא לנאצים ועוזריהם, לבגידה בערכי המולדת? האם העובדה שאותו שרבוט הופיע בצד דמויות כמו מיקי מאוס והארי פוטר לא שימשה להם קנה מידה כלשהו; הקשר שמעניק פרופורציות הגיוניות יותר לשרבוט מאשר ההנחה שמדובר בתעמולה פרו-נאצית?

 

לאו דווקא

 

טראומת השואה מוחדרת לילדי ישראל מגיל צעיר מאוד, מחוזקת לאורך השנים ומגיעה לשיאה בסדרות חינוך לערכים של צה"ל. הפחד מפני כל דבר שאפילו מזכיר את הנאצים, מלחמת העולם השנייה והשואה כל כך גדול ועצום, שלא מתאפשר אפילו שביב של שיח ביקורתי בנושא, או התייחסות ספרותית, אמנותית או רטורית לסמלי השואה מבלי שחבר כנסת או שניים יזדעקו מיד ויבקשו לאסור בחוק את ההתייחסות לסמלי שואה.

 

כל איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה היה מכנה תגובה אוטומטית ואינטנסיבית זו בשמה הראוי: היסטריה. כאילו אין העם היושב בציון מסוגל לנהל דיון מעמיק ומאוזן בכובד ראש בנושא השואה מבלי להיתפס לפאניקה ילדותית ולירות לכל הכיוונים בעיוורון ובטמטום חושים גמור.

 

למרבה הצער, התגובה של הקצינים שהדיחו את הצוער והצוערת מעידה לא רק על אינפנטיליות, אלא גם על בורות היסטורית. קריקטורות משמשות כלי להבעת ביקורת חברתית ופוליטית כבר מאות שנים, ועוד טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו מאיירים שניצלו את הכלי הזה כדי לתקוף את היטלר ואת מדיניותו.

 

דייוויד לאו, מגדולי הקריקטוריסטים של המאה ה-20, נלחם בעזרת מכחולו בדעת הקהל בבריטניה כאשר פרסם איורים בוטים שלעגו להיטלר וחשפו את אכזריותו הרבה. באופן טבעי, איוריו, שיצאו חוצץ נגד הנאציזם והפשיזם, נאסרו לפרסום בגרמניה של היטלר ובאיטליה של מוסוליני. בזמן המלחמה, הקריקטורות של לאו עודדו את המורל הציבורי והביעו תמיכה בצ'רצ'יל ובאומץ לבו של העם הבריטי במלחמה מול הצבא הנאצי. ברבות הימים, לאו אף זכה לאות אבירות כהוקרה על פועלו למען חוסנה וערכיה של בריטניה.

 

שירת העכבר

 

גם בישראל לא חסרות דוגמאות למאיירים שכיתתו חרבותיהם למכחולים. פרץ ויינריך,  המוכר לרבים בחתימה הפשוטה "פרץ", המתנוססת על איוריו, נולד בוורשה ונמלט לברית המועצות עם תחילת המלחמה. את הקריירה שלו כמאייר החל בציור קריקטורות פוליטיות בגנות היטלר, לעידוד החיילים הנלחמים נגד הצבא הנאצי. את תלאותיו בשנות המלחמה תיאר אחר כך בספר מאויר ששמו "הישרדות". לאחר שעלה ארצה החל מיד לעבוד כמאייר בכמה עיתונים פופולריים, ואיוריו, שעסקו בנושאים חברתיים, פוליטיים וחינוכיים פיארו את דפי העיתונים בארץ ובעולם במשך עשרות שנים.

 

בדומה לו, יעקב פרקש, המוכר בכינוי "זאב", עלה לארץ כניצול מחנות הריכוז בוכנוולד ודכאו והמשיך בישראל בקריירה ענפה ופורייה של איורים פוליטיים וחברתיים. הוא זכה בפרסים רבים, ובהם פרס סוקולוב ופרס ישראל לתקשורת ועיתונות. ועדת פרס סוקולוב נימקה את בחירתה בזאב בכך שעבודותיו "מחנכות את דעת הקהל לחשיבה ביקורתית, לייעודי האומה, לאומץ מוסרי, לראייה מפוכחת, לטוהר מידות ולפיתוח הטעם הטוב, בלא שמץ של זדון או רוע לב".

 

מתברר שהכלי הגרפי ליווה את ניצולי השואה גם הלאה, בדורות הבאים. אחת היצירות הנוקבות והמטלטלות ביותר שמספרות על תלאותיו של ניצול שואה נוצרה בפורמט של קומיקס. הרומן הגרפי וזוכה פרס הפוליצר "מאוס" של הקריקטוריסט והאמן ארט שפיגלמן, שמתאר את זיכרונותיו של אביו ניצול השואה, הוא אחת העדויות המוחצות והמשכנעות ביותר לכוחה של הקריקטורה ביצירת הזדהות והבנה של נושא שקשה לדמיין. " כל איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה היה מכנה תגובה אוטומטית ואינטנסיבית זו בשמה הראוי: היסטריה. כאילו אין העם היושב בציון מסוגל לנהל דיון מעמיק ומאוזן בכובד ראש בנושא השואה מבלי להיתפס לפאניקה ילדותית ולירות לכל הכיוונים בעיוורון ובטמטום חושים גמור "

 

דווקא ההגחכה לכאורה של דמויות הנאצים והיהודים במחנות מאפשרת גישה קלה יותר לנושא מצד אחד, והפנמה עמוקה יותר מצד שני. כוחה של האמנות טמון ביכולתה לעורר תגובה רגשית, ולא בכדי מצליחות הקריקטורות הפשוטות והישירות של שפיגלמן, ויינריך, פרקש, לאו ועמיתיהם לגעת עמוק כל כך. הפורמט פופולרי וקל לעיכול, וככזה, מאפשר גישה לנושאים כבדי משקל בקלות יחסית, מבלי לגרוע מחשיבותם.

 

את כל זה לא ידעו ולא הבינו ככל הנראה מפקדי הגדוד ושאר האחראים על קורס הצוערים בבה"ד 1. אין מה להלין עליהם: הם תוצר של מערכת חינוך וחִברות בת עשרות שנים, שמעודדת לתגובה מוכנית של הדחקה והוקעה ואינה מאפשרת שימוש בביקורת תבונית. טווח שיקול הדעת של אותם קצינים בכירים אינו עבה יותר מהנייר שעליו צוירה הקריקטורה שכה הכעיסה אותם, ויש להצטער על כך. צבא ההגנה לישראל זקוק לקצינים שמבינים את כוחו של כלי נשק, גם אם הוא מגיע בצורה של מכחול וחוש הומור מושחז היטב. הנאצים ידעו זאת. למה אנחנו לא?

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי