אותיות פורחות בציור של דוד רקיע

הדימוי המטפורי ‘אותיות פורחות’ המצוטט בשם התערוכה, לקוח ממילותיו
האחרונות של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות, שחי במאה השנייה
לספירה. על אף האיסור של השלטון הרומי ללמוד תורה, הוא המשיך ללמדה בגלוי
וכשנתפס, הועלה על המוקד כשהוא עטוף בגווילי ספר תורה. כששאלו אותו תלמידיו
מה הוא רואה, ענה להם:
“גווילין נשרפין ואותיות פורחות...”.
כלומר, הקלף, שהוא מטפורה לאדם, מתכלה; אך האותיות, המסמלות את החוכמה, מסורת והתרבות – הן נצחיות ואי אפשר להשמידן.
מאז בריאת העולם ייחסה היהדות משמעות גדולה לשפה העברית וראתה באותיות עבריות קדושה ורבדים מיסטיים. לאורך ההיסטוריה היהודית היו הקליגרפיה (אמנות הכתב) והטיפוגרפיה (אמנות הדפוס), חלק מרכזי בתרבות היהודית והעסיקו אמנים יהודים ביצירותיהם. בתוכם, במאה האחרונה, גם הצייר דוד רקיע. האמן הכיר ללא ספק את האגדה הקשורה בדמותו של רבי חנינא בן תרדיון ועל כך מעידות האותיות המרחפות בכמה מציוריו המוצגים בתערוכה, אשר רומזות בין היתר לאגדות ולמדרשים יהודיים. לעתים עוסק רקיע במטא-שפה - משחקי מילים, כפל-משמעויות וביטויים עממיים של תורת המספרים.
בציוריו של רקיע מופיעים דימויים חזותיים של העל-טבעי, הרוחני והקדוש, וירושלים,
כעיר הקודש והרוחניות, תופסת בהם מקום מרכזי. לצד מעגלים צבעוניים, קרני אור
וגוונים היוצרים אשליית עומק אינסופי של המרחב הקוסמי, הוא משלב אותיות
מרצדות. הכתב העברי מבטא בציוריו היבט רוחני-מיסטי אך בד בבד ניתן להבחין גם
בסממנים ישראלים; ציוריו של דוד רקיע דוברים עברית.

לקטלוג המלא - http://musaf.bac.org.il/catalog