דלתות מסתובבות: כך החלפתי את אוליביה ניוטון ג'ון בג'וני מיטשל
ירושלים, גיל 15. שם התרחשה איזושהי נקודת מפנה, או כמו בסרט "דלתות מסתובבות", מין פנייה שעשיתי עם עצמי, ואני מאוד שמחה עליה.
זה היה גיל של מרד נעורים - שאלות, ספקות וגבולות. התחלתי לשאול שאלות קיומיות של ילדים בני 15, ובלי קשר, עזבתי את הפסנתר לטובת הגיטרה והתחלתי לשמוע מוזיקה טובה. החלפתי את אוליביה ניוטון ג'ון בדיוויד בואי, פינק פלויד, קיית בוש, הקיור, ג'וני מיטשל ובוב דילן.
אבני הבניין, או אבני הדרך שמעצבים את ה-DNA המוזיקלי שלי עד היום נוצקו שם. אני מניחה, ברוח הדלתות המסתובבות, שאם הפנייה הזאת לא נעשית אז, בטח הייתי בן אדם אחר היום, לטוב ולרע. לא בטוח שהייתי מוזיקאית. יש להניח שהייתי הופכת להיות פסיכולוגית חכמה ומיומנת. יש לי עדיין חלום כזה, ועוד אעשה את זה יום אחד.
בלאגן: רצתי לקיוסק כדי לקנות את העיתון
בגיל 19.5 אני משתחררת מהשירות הצבאי בלהקת הנח"ל, ושבוע אחרי השחרור, נערכת הופעת הבכורה של להקת בלאגן ברוקסן. יובל מסנר ודן תורן, שהקימו את הלהקה, פנו אליי בעודי חיילת, בהצעה להצטרף. זה היה מרגש ומקסים בעיניי, כי נורא אהבתי את להקת טאטו, שבה היה חבר מסנר. הייתי בעננים, ולא האמנתי שהם פונים אליי.
ההיכרות שלהם איתי החלה כבר בגיל 17. הופעתי אז במועדון המטרו, ובאותו ערב היו בקהל לא מעט אנשים מתעשיית המוזיקה. גם מסנר ותורן היו שם, זכרו את זה ופנו אליי כשחיפשו זמרת חדשה. הסכמתי בשמחה. הגעתי לחזרות כבר במדים, ושם נהייתי מחיילת לרוקיסטית מתלהבת.
בהופעת הבכורה של בלגאן היו אלף איש בקהל. אלה היו שיא ימי הרוקסן. למחרת בבוקר קיבלתי את הכתבה הראשונה בהיסטוריה שלי, ב"חדשות". אני זוכרת שרצתי לקיוסק כדי לקנות ולראות את התמונה מההופעה. זו היתה בעצם תחילת הקריירה.
עד הקצה: זו היתה חגיגה גדולה
אלבום הבכורה שלי היה תחנה חשובה, אבל נדלג עליו ונגיע לאלבום השלישי, שהיה המשמעותי מכולם. את "עד הקצה" עשיתי עם עופר מאירי, שהפיק אותו מוזיקלית. הגעתי אליו בשלה להצלחה. אחרי 'בלאגן' ושני אלבומים, שכל אחד מהם היה איזושהי מדרגה בקיר הטיפוס שנקרא הקריירה שלי, האלבום השלישי היה באמת התפוצצות של ריכוז, כוונה וקהל שכבר היה בשל לקבל אותי, ביחד עם אנרגיה מאוד טובה ביני ובין עופר. זו היתה ההצלחה המסחרית הכי גדולה שהיתה לי עד היום.
האלבום מכר יותר מ-80 אלף עותקים. אני לא יודעת אם היום יש מספרים כאלה, כי אנשים כבר לא קונים אלבומים. אמנם אני מתעקשת לא למדוד הצלחות לפי מספרים, אלא לפי איכות, אבל כאן היתה הצלחה באמת גדולה. חרשנו את הארץ עם ההופעות, וזו היתה חגיגה גדולה, גם מבחינה אישית, גם מבחינה אמנותית, וגם קצרתי את פירות והרווחתי כסף מהמוזיקה - לא דבר הכי מובן מאליו. זה נתן לי המון כוח להמשיך הלאה.
זה היה גם מין אישור מהקהל, אישור מהקולגות. אין מה לעשות, בחרנו במקצוע שכל הזמן מבקש את האישור הזה. צריך להצליח מדי פעם; זה נותן כח להתמודד עם הזמנים הפחות קלים.
בית Vs. קריירה: בוחרת להסתכל על הצד המעצים
שלוש שנים אחרי "עד הקצה", ב-2003, נעשיתי אימא. ילדתי את הבת הבכורה שלי, ליה, שעוד שנייה היא בת 11. אחריה הבאנו את גור-אריה - תכף בן חמש. מאז הכוח מופנה לכיוון אחר לחלוטין - הרבה יותר פנימה. זה לבנות בית, להקים משפחה. זו אנרגיה שונה ומבורכת, ולא פחות חשובה.
מובן שהצלחתי להוציא אלבומים בתוך העשור הזה, אבל אני יכולה לומר בפירוש שהדגש - לאו דווקא מתוך בחירה - מתמסר קודם כול הביתה. זאת חוויה שבהתחלה היא לא פשוטה, עד שלומדים להתאזן. אבל המשכתי לעשות, ומיד אחרי הלידה הוצאתי את האלבום "תוך כדי תנועה". העשייה תמיד המשיכה, ואני חושבת שכבר שלושה שבועות אחרי הלידה עוד הופעתי ביום הסטודנט תל אביב. הייתי די הפוכה, אבל היה חשוב לי לא לוותר.
"תוך כדי תנועה"
היום אני יכולה לומר בדיעבד שהשנים של בניית המשפחה עזרו לנו להפוך לאנשים מורכבים ועמוקים יותר. אני בוחרת לא להסתכל על הצד המתסכל שבזה, אלא להפך - להתמקד בצד המעצים. ברור שאם הייתי נשארת רווקה ומתמסרת כל כולי רק למוזיקה, מן הסתם היתה לזה השפעה על הקריירה שלי. אבל אני מודה לאל שזו לא היתה הבחירה שלי.
חזרה הביתה: להתראות גוש דן, שלום הרי ירושלים
אנחנו גרים היום במושב בהרי ירושלים. זו מין חזרה הביתה במובן מסוים, כי נולדתי בחיפה, אבל כשהייתי בת חצי שנה עברנו לירושלים, ועד לפני הצבא הייתי ירושלמית. בגוש דן גרתי מגיל 17. בשבע השנים האחרונות גרנו בהרצליה, ומיצינו. נכון לעכשיו, אנחנו בוחרים בטבע ומאוד שמחים עם זה.
זה שינוי גדול, והאמת היא שהבחירה ללכת ולגור בטבע נבעה לא מעט מתוך המחסור בהשראה. יש רצון לשאוב כוחות ואנרגיות ורעיונות חדשים ממקום שהוא למעשה הטבע. הטבע הוא חוויה עוצמתית, ואתה סוג של אורח בתוך ההשראה הזאת. אחרי כל כך הרבה שנים בתוך בניינים, יש בזה משהו חזק.
הנוחיות של המגורים בהרצליה או בכל פרבר אחר היא קצת כלוב של זהב. אבל כשאתה מערבב את הקלפים וחושב איך להחליט - זה אחרת. היום אנחנו מאוד שלמים עם השינוי. הוא פחות נוח, אבל ידוע שהנוחיות היא האויב של ההשראה. בתור יוצרת, אסור לי להסכים לתרדמת של השראה. בעצם, לא רק בתור יוצרת - גם בתור בן אדם.
האלבום הבא: לא ג'ינס וטי-שירט
האלבום החדש שלי נמצא בשלבים ממש מתקדמים לקראת מיקסים. המפיק המוזיקלי של האלבום הוא יוסי פיין - מורה דרך ואיש מקסים ומוכשר. החיבור בינינו לא צפוי, אבל איכשהו הוא התגלגל וקרה. האלבום גם הוקלט עם עם אותם הנגנים שמלווים אותי כבר 13 שנה - ניר מנצור, רע מוכיח, יוסי פיין, יניב דדון ואלעד אדר. יש לי זכות לעבוד עם אותה קבוצה כבר כמה שנים. זו ממש להקה, מה שמתבטא בהחלטה בתוצאה. זו מתנה.
המון שנים עברו מאז אלבום הסולו האחרון שלי. הוצאתי ב-2010 אלבום משותף עם איתי פרל, אבל אלבום הסולו האחרון שלי יצא ב-2006 - "יום יום". הוא נחל כישלון מסחרי מוחץ, ובעצם מאז לא הוצאתי אלבום שהוא לגמרי שלי, כך שההתרגשות כרגע מאוד גדולה מבחינתי.
חלק מהשירים באלבום החדש חיים איתי כבר שמונה-תשע שנים. מאוד בשונה מאלבומים קודמים, שבהם הייתי כותבת, מקליטה ומיד מוציאה. יש שירים שיש להם חיים ארוכים אצלי, ואני מבצעת אותם בהופעות כבר כמה שנים טובות. וכאן, כשהגעתי לרגע של ההקלטות, זה היה אחרת מאי פעם. הרבה יותר מוכנה, הרבה יותר מכירה את השירים, והיה כבר הרבה יותר פידבק מהקהל. " המון שנים עברו מאז אלבום הסולו האחרון שלי. הוצאתי ב-2010 אלבום משותף עם איתי פרל, אבל אלבום הסולו האחרון שלי יצא ב-2006, "יום יום". הוא נחל כישלון מסחרי מוחץ, ובעצם מאז לא הוצאתי אלבום שהוא לגמרי שלי, כך שההתרגשות כרגע מאוד גדולה מבחינתי "
הוא יהיה אלבום עם המון מוזיקה. יש תזמורת של כלי מיתר כמעט בכל השירים. יש הרבה דרמה באלבום הזה, והוא מאוד דינמי. יש המון עליות, ירידות, גבעות ועמקים. המון רגש ודרמה. תזמורת היא מילה אולי מנופחת מדי, אבל בוא נגיד שזה לא אלבום של ג'ינס וטי-שירט, אלא של שמלה שחורה.
כל הפרטים על האירוע "שיר חדש, מדרש ורוקנ'רול" בבית אבי חי, בהשתתפות דנה ברגר
כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו
