רשת ביטחון

על חשיבותו של נטוורקינג, על ה"יהדות כתרבות" שמחפשת אחר רובד הגותי בצד ההלכתי ועל כל העניין הזה של יהדות שאינה דוברת עברית: תומר פרסיקו מגיש פרק שני של רשמים ותובנות מאירוע "לימוד"

לפני כל חדר אוכל, ואפילו לפני פינות קפה ותה, יש ב"לימוד" דוכן רחיצת ידיים פלוס תמיסה אלכוהולית לחיטוי, ולפעמים אף עם מתנדב שניצב ושומר שאכן כל הנכנסים לאכול רחצו את ידיהם. המארגנים מאוד מפחדים שכל מיני אנשים מכל מיני ארצות ידביקו כל מיני אנשים אחרים מארצות אחרות בכל מיני מחלות.

 
נתן שרנסקי מוקף מבקרים בכנס "לימוד", בשבוע שעבר (צילום: תומר פרסיקו)

ובצדק. דווקא מבחינות אחרות (ומשמחות הרבה יותר) יש כאן הדבקה רבתי. אחרי ההרצאות שלי היתה לי הרגשה מיוחדת: הנה אנשים שמתעניינים מצרפת, מארגנטינה, מניו אורלינס, מבולגריה. להרצאה אחת שנישאת כאן יכולה להיות השפעה גדולה אם כל אחד בקהל נושא את רעיונותיה חזרה למולדתו.

 

וכל אחד גם מגיע מעולם אחר - אקדמאים, רבנים, אנשי ציבור, אנשי עסקים, בני נוער, אמנים, פוליטיקאים - כל אחד עם זווית העניין שלו, כל אחד עם הציבור הספציפי שהוא יכול לספר לו מה שמע ולמד. מעולם לא הרציתי מול קהל מגוון כל כך, ומעולם לא הרגשתי עד כמה השפעה יכולה להיות להרצאה אחת. וזאת אפילו לא המטרה העיקרית של הכינוס.

 

פחות הלכה, יותר הגות

 

אז מה משמעותה של תופעת "לימוד"? ללא ספק, כמה זרמי עומק שונים שנעים בעת הזאת תחת הלוחות התרבותיים של היהדות נפגשים כדי ליצור את האירוע המרשים הזה. ראשית, נדמה לי שמדובר בצורך עמוק בקהילתיות שעולה ביהדות שמחוץ לישראל. קהילות קטנות במדינות מזרח אירופיות או בערים אוסטרליות או במחוזות ספר אמריקאים זקוקות למפגש כדי לצבור שעות שבת אחים גם יחד. מפגש חברתי מאפשר לשוב ולהרגיש חלק מעם, להחליף רעיונות ולרענן השקפות.

 

מבחינת הצעירים, מדובר כמובן בהזדמנות למצוא בני זוג ובנות זוג, ולמבוגרים זהו שער חיוני ביותר למילה ששמעתי שוב ושוב בימי הפסטיבל: networking. יהודים הם מומחים עולמיים ביצירה, בניהול ובגיוס תרומות לעמותות ללא מטרות רווח, ואי אפשר להדגיש מספיק את חיוניותם של קשרים לצורך כך. כל אלה הם תשתית חשובה להפקה.

 

מגמה נוספת שתורמת ל"לימוד" היא השקפת עולם אוקומנית, שאפשר לכנותה במקרה היהודי פוסט -דינומינישנית. במילים אחרות, החלוקות לזרמים שונים מאבדות מתקפותן. הן קיימות, אבל לא כיסוד חשוב של זהות, וממילא לא כגורם שיכול להעכיר אווירה של שיתוף פעולה והפריה הדדית. לבד מאשר בהקשר לבואו המתוקשר של הרב הראשי החדש של בריטניה למקום, אני בכלל לא זוכר דיבור על "זרמים" יהודיים באירוע כולו.

 

לבסוף, וכבסיס לסעיף הקודם, ניתן למנות את פחיתותה של ההלכה כגורם משמעותי בחייהם של היהודים בזמן הזה. אין זה כמובן, אבל זאת מגמה מתגברת, וכדאי לשים לב שהיא קיימת בקרב שומרי מצוות לא הרבה פחות מאשר בקרב מי שממילא אינם שומרי מצוות. במילים אחרות, גם בעיניי אורתודוקסים וקונסרבטיבים (מסוימים), שההלכה היא חלק משמעותי בחייהם מבחינת הזמן שהם מקדישים לדקויותיה בכל יום, ההלכה אינה חלק משמעותי בחייהם מבחינת החשיבות שיש לה כיסוד של זהות. קיום מצוות אינו מספק מבחינתם כדי לעצב להם חיים יהודיים משמעותיים. הם זקוקים לרובד תרבותי-הגותי שישלים להם את "החיים היהודיים", שיטעין אותם בלחלוחית מספקת כדי שיפרחו.

 

הפחתת ההלכה כיסוד של זהות היא זו המאפשרת עירוב זרמים, וזו המושכת שומרי מצוות רבים להעשיר את חייהם ב"יהדות" שאינה קשורה להלכה, אלא מתפקדת יותר כמקור לעושר תרבותי. בשונה משניתן למצוא בקבלה ובחסידות (אם נתבונן בשני ניסיונות קודמים להמריא מעבר להלכה), הפרפראות התרבותיות כאן אינן קושרות את עצמן למצוות, אלא מתפקדות בשדות תרבותיים אחרים (אינטלקטואלים, אמנותיים, פולקלוריסטיים, קולינריים).

 
יהדות מטפחת

 

האם "יהדות כתרבות" שכזאת יכולה לעצב מרחב מתמשך של זהות פרטית וקהילתית? אני לא יודע. מה עוד שלבד מהניתוק מההלכה, קיים ב"לימוד" עוד ניתוק: מהשפה. רק כשאתה שומע כמה הרצאות שנוגעות בממדים טקסטואליים של המסורת, אתה מבין עד כמה זה חורק. כלומר, כל העניין הזה של יהדות שאינה דוברת עברית. ואתה מבין עד כמה גדול הנס שנעשה לעם ולדת ולתרבות היהודיים בהחייאתה של השפה העברית בארץ ישראל.

 

רק כשאתה שומע הרצאה על תלמוד באנגלית, ואף מפי פרופסור מוערך מאחת מהאוניברסיטאות הטובות בארצות הברית, כאשר כל מילה בכל פסוק או מדרש צריכה להיות מתורגמת, כלומר נאנסת לתוך תבנית מסוימת, כלומר נעקרת מהקשרה ומועקרת מעסיסיותה ומריבוי פניה; רק כאשר אתה משתתף בסדנת מדיטציה אבולעפיינית, כאשר במקום צירופי שמות האל אתה מצרף ABC – רק אז אתה מבין באמת עד כמה מרוחקת היהדות הזאת, עד כמה היא חיה את חייה דרך כלי שני, יהדות מתווכת, יהדות מִטפחת.

 

כמובן, אפשר לומר שזו פשוט יהדות מסוג שונה. ענף אחר, לגיטימי ומשמעותי לא פחות. יש לו גם את יתרונותיו. ועם זאת, הניתוק מהשפה והניתוק מההלכה (וניתוק מלאומיות, הרי ממילא הנחנו כהנחה מוקדמת) לא משאיר הרבה יסודות מוצקים לבנות מהם עמוד שדרה זהותי-תרבותי. " החלוקות לזרמים שונים מאבדות כאן מתקפותן. הן קיימות, אבל לא כיסוד חשוב של זהות, וממילא לא כגורם שיכול להעכיר אווירה של שיתוף פעולה והפריה הדדית "

 

אני בהחלט לא רוצה להצטרף לקולות הפסימיים לגבי היהדות מחוץ לישראל (שתמיד נדמים לי כשלובים בניסיון מגושם להרגיע את עצמנו שאף שהחיים בישראל קשים נורא, אין ברירה וכו'). תרבות היא אורגניזם מורכב ורב-ממדי שיודע לשרוד במצבים לא פשוטים, והתרבות היהודית ודאי כבר הוכיחה את עצמה מהבחינה הזאת. אין גם ספק שערכו של "לימוד" לקהילות יהודיות מחוץ לישראל הוא רב, והקהילתיות שהוא מכונן היא אמיתית. בסופו של דבר, זו אכן מטרתו, ונכון להיום הוא מגשים אותה.

 

השאלה שיש לשאול היא אם מתוך העושר הפלורליסטי והרב גוני יתגבש קיום יהודי מתמשך. כרגע נדמה לי שמוקדם מדי לדעת, אבל סימן לכך שהפרויקט נמצא בדרך הנכונה נקבל כאשר תצא מלימוד לא רק קהילה, אלא יצירה.

לכתבתו הראשונה של תומר פרסיקו על "לימוד"

עוד בבית אבי חי