שפת החול

האינדיאנים

יש לא מעט אנשים שמסתובבים פה עם שמות אינדיאניים. העברית רוויה במשמעויות, והיא יוצרת צירופים: גאולה אבן, יאיר לפיד, אריה ארוך. כששם עברי מתחבר עם שם משפחה עברי נוצרים ניצוצות: נועם סלע, אסף יום טוב, יצחק לאור, ליאת הר לב, גלעד שליט, שאול מופז, זוהר איתן, שלום יפרח, ציפורה חלילי. העברית התייחסה לעניין הזה בעיקר בבדיחות קרש, כמו: "שמעת ששטף את דובי גל?", "שמעת שזרקו על אבא אבן?". אני מזהה פה את רוח-השפה, שעושה מעשים, מעל לראשי הדוברים, במקרה הזה ההורים, נותני השם. לא במקרה זה דווקא הצחוק ששם לב לשמות האינדיאניים – הרוח הזאת מתלוצצת עם הצלם. האם ההורים במשפחת יבין חשבו שאם יקראו לבן שלהם חיים, הוא יתפוס את פשר הקיום? הכרתי בחורה ששמה ליבה נאמן. עד שלא נפגשו, איש לא חשד שיש לה שם אינדיאני. וככה גם אני, עם המרחב ישורון שלי, שרק השד יודע מה הוא אומר. 

 

מרחב ישורון. להגיד "אוהב אותך" ולא לשמוע זכוכית מנוסרת

אולי נדמה שהעברית היא כלי

ואני משתמש 

אבל בעינייה אני חרק מעופף

סוג של מצב רוח חולף

עובר-אורח מדבר ומתחפף

והיא מעברת אותי

(מתוך "הולך יופי" [קובץ בעבודה])

הנסיך הקטן

בפואמה הראשונה שכתבתי, "ישורון על קוטב העיצבון", הייתי עסוק בהתכסחות עם העברית. נעלבתי מזה שאני תקוע בתוך שפה נידחת שכמעט עברה מהעולם. אני קשור אליה, מלופף בתוכה, לא אצליח להגיע לכזו אינטימיות עם שום שפה אחרת, וזה מצמצם אותי, תוקע אותי בתוך גטו. הבנתי שנדפקתי עד העצם בתוך שפה של עיצורים חורקים, שכל מה שאפשר לעשות בה זה לירות צרורות זה על זה. אפילו ה"אני אוהב אותך" נשמע לי כמו רעש של גריסת אבנים לחצץ, ואת החצץ הזה ביקשתי לנגן.

שלוש שנים עשיתי קפה ב"נסיך הקטן". זה היה מקום עם כורסאות ומדפים מלאי ספרים, ואנשים היו מתיישבים על כוס קפה ולא קמים. היתה תחושה שכל מי שאין לו מה לעשות, מגיע אליו לאשפוז יומי. עם פתיחת הדלת במוצאי שבת, הם היו צונחים פנימה ומתחילים לעשן ולדבר. שעות של האזנה לשיחות בית קפה שינו לי את תפיסת השפה. בהתחלה, בגלל הנטייה המוגזמת שלי לייחס לכל מילה משמעות ולקרוא כל דיבור כטקסט, הייתי נטרף מהשיחות ששמעתי. לא הבנתי איך אפשר לבזבז ככה מילים בלי רגש ובלי כוונה. כעבור זמן מה הבנתי שכנראה אני חייזר והוצבתי במושבת העונשין הזאת כדי לעבור חינוך מחדש. אז הצטרפתי ועברתי גם אני ללהג בלי הכרה. " מעשה בעברית היא לשון הקודש שפעם חוללה עולמות ומאז שקעה בחול, ומהחול קמה עיר עברית ואנשים בה הדוברים את שפתה – שפת החול. אבל ללשון חיים משלה "

לשם כך שיניתי את הסגנון שלי. מילים גבוהות – לפח; מושגים יומרניים – רק בנימה אירונית; התחלתי לגלגל בפה שיבושי לשון כמו "עשר שקל", "זאתי יושנת", אמרתי "מה המצב גבר" ורצתי לירוק, אבל בפעם השלישית זה כבר התחיל להתלבש לי, והייתי מחלק לכולם "הא גבר" בכניסה וביציאה. המקום היה פתוח 24 שעות ביממה, והיינו יושבים עד הבוקר, וכל אחד כבר סיים מזמן את מלאי המלל שלו, והיינו מקשקשים כבר כאלה שטויות, והיה ברור שאיש לא חושב שיש עוד מילה אחת עם טעם בעולם. היינו חבורה של גמורים מעשנים על ערימה של קליפות, אבל דווקא אז היה קורה פתאום עוד משהו, אחר לגמרי, סוג של קסם; זה היה כאילו ירדנו כל כך נמוך, עד שיצאנו מהצד השני. הבנתי שהשפה היא כלי ריק ואני כלי ריק, וכשאנחנו נחבטים זה בזה יוצא קול. זה לא שימח אותי וגם לא מיד גירה אותי ליצור, אבל זה אפשר לי לחיות בין אנשים, ואפילו יכולתי להגיד "אני אוהב אותך" בלי לשמוע זכוכית מנוסרת.

***

מעשה בעברית היא לשון הקודש שפעם חוללה עולמות ומאז שקעה בחול, ומהחול קמה עיר עברית ואנשים בה הדוברים את שפתה – שפת החול. אבל ללשון חיים משלה.

בהצבעת השמות, שנערכה באחוזת-בית, בעשרים ואחד במאי, אלף תשע מאות ועשר, נבחרה ברוב קולות הצעתו של שנקין, לקרוא לעיר העברית, על שם סיפרו של הרצל "אלטנוילנד" שסוקולוב תרגם ל"תל אביב". סוקולוב חשב על "תל" בתור אלטה ועל "אביב" בתור "נויה". הוא לא חשב על משמעות ההקשר המקראי, הוא התעלם מהמקום:

"וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב

הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר

ואשר הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם

וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים,

מַשְׁמִים בְּתוֹכָם"

[יחזקאל ג, טו]

תל אביב המקראית היא בית-מרי בלב-בבל, עיר של גולים ישראלים סרבים וסלונים ועקרבים. וכך העניקו העסקנים לעיר העברית הראשונה שם של עיר חוטאים,

ורוח הלשון עלתה בצחוק מתגלגל מהתהום.

(מתוך: "מדריך לנוגעים בשם העצם")

הרמב"ם

פוטרתי וקראתי רמב"ם. זכרתי שב"מורה נבוכים" יש עיסוק ספציפי בשורשי השפה העברית. לא ידעתי מה בדיוק אני מחפש, אבל היה נעים, אחרי כל הילולות החורבן האלה, להקשיב פתאום לקול של חכם יהודי מימי הביניים, אחד שיודע. די בהדרגה, אבל גם פתאום בבת אחת, התחברו כמה חוטים. המורה פתח לי את התנ"ך, והתחלתי לשמוע את רוח השפה. זאת הרוח שבאה מבראשית והולכת על פני היום הזה. התברר לי שהמילים שמהן מורכב האל המקראי הן המילים הכי פשוטות והכי יפות שיש, ולא עובר יום מבלי שנעבור דרכן: בא, הלך, קם, ישב, עין, לב, פנים, אחור, כיסא, כנף, רוח, מקום, נפש, ילד, עבר, אכל, שמע, ראה. המילים האלה שזורות בתנ"ך כרשת של קישורי מילים.

חזרתי להכין קפה ושמעתי את הרוח מדברת מכל חור. המנגנון המטאפורי של האל המקראי והמנגנון המטאפורי של הדיבור התל אביבי הוא אותו מנגנון, והרוח עוברת: מ"את קולך שמעתי מתהלך בגן" ועד "לך על זה"; מ"בוא השמש" ועד "בא טוב"; "ממלוא כל הארץ כבודו" ועד "ממלא מקום"; מ"ויעבירו קול במחנה" ועד "מה עובר עליך?"; מ"כנף הארץ זמירות שמעתי" ועד "עוף על זה".

השפה העברית מוסרת לנו שעולם ושפה נוצרים באותה נשימה. המודעות של העברית לכוח הבורא שלה מולידה מהלך כפול, כי בו זמנית מתרחשת התגלות ונכתב ספר. הסיפור והשפה מלופפים זה בזה, כך שכדי להבין משמעות של מילה, יש להבין את משמעות הסיפור שבו היא מככבת.

מישהו עומד להיכנס לים ומבקש ממני לשים עין על התיק שלו. הביטוי הזה נשמע כמו סלנג עכשווי - לא נמצא אותו במילון אבן שושן - אבל "שים עין" נמצא בספר ירמיהו: "ויציו נבוכדראצר מלך בבל על ירמיהו ביד נבוזראן רב טבחים לאמר קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע". העין היא עניין חשוב בפרק הזה. הבבלים כובשים את ירושלים ושוחטים את בניו של המלך צדקיהו לנגד עיניו ואז עוקרים את עיניו. ואז לנוכח הטבח המשתולל, מבקש מלך בבל מאחד ששמו נבוזראן לשים עין על הנביא ירמיהו. ברור שמי שדואג לירמיהו הוא האל, והעין היא שלוחה של ההשגחה העליונה. ברור שמי שמבקש היום לשים עין על התיק שלו, לא חושב על "עין" כביטוי להשגחה העליונה, אבל האם זה סתם מקרה שבשני זמנים שתהום פעורה ביניהם נוצרו שני צירופים ברוח דומה?

* מרחב ישורון, משורר, כותב עבודת מאסטר על המשולש רמב"ם-תנ"ך-עגנון. ספריו: "ישורון על קוטב העיזבון" (תעשיות פלוניות, 2007); "אדם מצטלם בכתב" (ספרי סובנירים, 2011); "מדריך לנוגעים בשם העצם" (מחזה תוגה וכלי עזר למשתמשים בעברית)