זקנתו של הזקן

ספר חדש סוקר את שנות חייו האחרונות של דוד בן גוריון - תקופה שכמעט הודרה מהמחקר. המחבר אבי שילון מספר שדווקא במהלכה גיבש הזקן עמדות מפתיעות בשורת נושאים שעיצב כמנהיג, דוגמת השאלה הפלסטינית ויחסי דת והמדינה

הכניסה לצריף של דוד בן גוריון בשדה בוקר כמוה כחזרה במנהרת זמן, היישר לשנות ה-60. הכול נשאר כשהיה: חדר העבודה של "הזקן", המטבח, המבואה. לכאן ירד מייסד המדינה וראש ממשלתה הראשון עם אשתו פולה באמצע שנות ה-50, וכאן גם בילה את שנותיו האחרונות, רחוק מעולם העשייה הפוליטית וההשפעה הציבורית. 
 
בן גוריון עם אריק שרון חודשים לפני מלחמת יום כיפור, בשנה האחרונה לחייו (צילום: פלאש90)
ביוגרפיות ומחקרים רבים נכתבו על דוד בן גוריון, על השפעתו ותפיסותיו הממלכתיות, אך מעט מדי נכתב על שנותיו האחרונות של האיש שהיה לאחת הדמויות המרכזיות בהיסטוריה של העם היהודי במאה ה-20; השנים שבהן כבר לא היה בשיא כוחו והיה נתון לחסדיה של הזקנה. ספר חדש, "בן גוריון: אפילוג" מאת ההיסטוריון והעיתונאי אבי שילון, מבקש לשפוך אור על השנים הלא ידועות הללו של האיש, שהשבוע מלאו 40 שנה למותו.
 
זהו ספרו השני של אבי שילון. ספרו הראשון, ביוגרפיה מקיפה של מנחם בגין, זכה להצלחה רבה. "מבחינת שדה המחקר, אין כל כך הבדל בין לחקור את בגין ואת בן גוריון", אומר שילון, "הם אמנם שני אישים שונים מאוד, אבל שניהם קשורים לציונות בעת החדשה, שזה תחום שמרתק אותי". 
 
שילון מונה כמה סיבות שבגללן החליט לעסוק בשנותיו האחרונות של בן גוריון. "קודם כול, זה סיקרן אותי", הוא אומר, "המעשים הגדולים של בן גוריון ידועים, ותמיד אפשר לצרף אותם מחדש, למצוא עוד משהו שהוטמן בארכיון ולא התגלה, אבל אני התעניינתי במשהו אחר. בן גוריון סיים את תפקידו במציאות הפוליטית בישראל קצת אחרי ששת הימים, אבל הוא עדיין חי וכתב וחשב. רציתי לבחון את הפרספקטיבה של בן גוריון בדיעבד: מה הוא אומר על יחסי מזרחים-אשכנזים - לא כשהוא יצר את כור ההיתוך, אלא לאחר זמן; מה דעתו על יחסי דת ומדינה - לא כשהוא נאלץ ליצור את הזיווג ביניהן, אלא במבט לאחור. הפרספקטיבה הזאת ריתקה אותי, וכאמור, היא חסרה במחקר". 
 
ואכן, המחקר הקלאסי על אודות בן גוריון התמקד בשנותיו הטובות – שנים שבהן עמד בראשות המדינה והיה לנותן הטון במגרש הפוליטי. "יש גישה שאומרת שבן גוריון דעך בשנותיו האחרונות, וזו הסיבה שהמחקר הזניח אותן", אומר שילון, "אני רציתי להראות עד כמה בן גוריון עדיין נוכח, עדיין רלוונטי. 
 
"ודאי שאי אפשר לעצור את הזמן – אלה אכן שנים שבהן הוא כבר דועך והמערכת הפוליטית הפנתה לו עורף - אבל המחשבה שלו נשארה רלוונטית. כתבתי ספר שהוא שילוב של מחקר היסטורי וביוגרפיה אישית שהיא קצת כמו ספר פרוזה. בפן האישי, יש כאן סיפור נוגע ללב על אדם שנזנח, שנחלש, אך בפן האינטלקטואלי, בן גוריון עדיין רלוונטי מאוד, ויש לו כמה מחשבות שמקדימות את התקופה שלנו". 
 
תמך במדינה פלסטינית
 
את שגרת יומו עשה בן גוריון בצריפו בשדה בוקר, קורא, מעיין, משיב על מכתבים, נפגש עם אנשים. האם חלו שינויים בתפיסת עולמו? שילון מסביר כי בן גוריון, ככלל, לא היה אדם שנוטה לחרטות: הוא היה מסביר שוב את דבריו בהתנצחות, או במקרה הטוב, בהתנצלות, אך התקשה להודות בטעויות. 
 

שילון. היסטוריון וכדורגלן
עם זאת, הספר מצביע על כמה שינויים מעניינים בתפיסותיו. שילון מספר על פגישותיו של בן גוריון עם מוסא עלמי, ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית, בסוף שנות ה-60. "בשעה שבפומבי אומר בן גוריון ש'עם פלסטיני' הוא המצאה, באופן פרטי הוא נפגש עם מי שהיה ראש התנועה הפלסטינית. הוא ניהל מאבק בשני ממדים: הנרטיב ההיסטורי, שלפיו התנועה הלאומית הפלסטינית נוצרה בעקבות הציונות, והצד הפרגמטי, שבעקבותיו מבין גוריון שהוא לא יוכל לעצור את הזמן. הפתרון שלו לסכסוך היה משהו בין תוכנית אלון למתווה אוסלו. בערוב ימיו, הוא כבר מגלה תמיכה במדינה פלסטינית".
 
גם בשאלות של דת ומדינה מתרחשת תפנית בתפיסתו של בן גוריון. בימיו כראש ממשלה, יצר את הזיווג בין דת ומדינה והכפיף את מערכת הנישואין והגירושין לידיהם של בתי הדין הרבניים. בסוף ימיו, בין השאר בגלל סיפורה של נכדתו, שבתי הדין הרבניים סירבו להכיר בגיור שלה, בן גוריון גילה פנים אחרות. 
 
"בן גוריון לא ציפה שהרבנים יילכו ויחמירו", אומר שילון, "הוא היה משוכנע שהזיווג הזה ייצור מצב שלא יפריע לשום צד. מאלף לקרוא את ההסבר המקורי שהוא נתן לזיווג הזה בין דת ומדינה. הוא מסביר שזה נעשה בגלל בני עדות המזרח שעלו ארצה. הם לא גדלו על כתבי אבות הציונות, וניתוק המדינה מהדת יהיה בבחינת ניתוק של השורשים שלהם מהדת. הוא רצה לכלול גם אותם. מצד אחד, הוא מאוכזב מכך שהרבנים הפכו ליותר מדי מחמירים, אך מצד אחר, הוא לא מתחרט על החיבור הזה. 
 
"גם היחס שלו ליהדות הרבנית השתנתה. בימי תהילתו, הוא התעמת לא פעם עם הפרשנות האורתודוקסית ליהדות ומציע את התנ"ך כמקור השראה אלטרנטיבי. בערוב ימיו הוא כותב מאמר שבו הוא לא חוזר בו מן הביקורת על היהדות הרבנית, אך הוא מדגיש את הערך שהיה לה בגולה מבחינת ליכוד העם. גם זה דבר שהוא לא הודה בו בשנים המוקדמות יותר". 
 
זעם נגד המכונה
 
בתחומים נוספים, מגלה שילון בספרו, בן גוריון הקדים את זמנו והטרים מגמות ורעיונות שרווחו שנים אחרי שכבר לא היה בין החיים. כך, למשל, העניין שלו בניו אייג'. אם בשנות ה-50 סבר בן גוריון שאחד מייעודיו של האדם המודרני הוא ההשתלטות על הטכנולוגיה, הרי שבראשית שנות ה-70 הוא כבר מדבר בצער על השעבוד לטכנולוגיה ועל הרצון לחזור לטבע. 
 
דעה מפתיעה אחרת הציג בתפיסתו המדינית את סין והודו. "היום כולם מדברים על ארצות הברית כמעצמה שוקעת, והוא דיבר על זה כבר שנות ה-70", אומר שילון, "הוא מעריך את סין ואת הודו כמעצמות העולות, וסבור שארצות הברית וברית המועצות ייחלשו בגלל העימות ביניהן". 
 
האם המבט של בן גוריון נותר שייך לראשית שנות ה-70? האם אבד הכלח על עמדותיו ועל אמירותיו? שילון מפנה לנאומו האחרון של בן גוריון כחבר כנסת. "הוא אומר שם שהוא נורא חושש שהמערכת הפוליטית בישראל תתחלק בין ימין ושמאל מדיני; הוא לא חשב שצריכה להיות סתירה כזו. הוא האמין שצריך לחתור לפשרה כשזה אפשרי ולהאמין בארץ ישראל השלמה כשזה אפשרי. התפיסה הזאת של חתירה לפשרה היא בקונצנזוס היום. כבר נתניהו אומר שצריכות להיות שתי מדינות לשני עמים. גם במובן הזה 'הזקן' הקדים את זמנו".  

עוד בבית אבי חי