איש הפּך

גיל קופטש צלל למקורות, למסע בעקבות הגיבור של חג החנוכה. רגע, מדוע בעצם? זה לא יהודה המכבי? תתפלאו



מיהו הגיבור של חנוכה

 

כדי להבין מי הגיבור של חנוכה, למי לתת קרדיט על הניצחון הגדול,

צריך ללכת אחורה בהיסטוריה ולפגוש גיבור אחר -  

אלכסנדר מוקדון, הידוע בכינויו אלכסנדר הגדול.

אלכסנדר הצעיר יצא לטיול אחרי צבא, עם הצבא ביחד.

הוא מטייל בכל העולם וכובש אותו.

אסיה הקטנה' חלקים מאסיה הגדולה' קצת אפריקה ועד הודו.

אלכסנדר הגדול היה גדול, אבל בגיל צעיר הוא נפטר.

כנראה אכל משהו לא טוב בהודו.

הוא השאיר מאחוריו אימפריה יוונית מלאת תככים ומזימות שמיד התפצלה לשני מוקדים: אחד באלכסנדריה שבמצרים ואחד פה בדמשק, והם כמובן הסתכסכו ביניהם.

בתווך היתה ארץ קטנה, יהודה. בערך 200 אלף איש.


*
 

זה שישב בדמשק הוא אנטיוכוס הרביעי, הידוע בכינויו "הרשע". זה כינוי שכנראה עבר בירושה. והוא, משיקולי ביטחון, החליט ליצור רצף אוכלוסייה שאוהב יוונים ומבסוט מהתרבות שלהם. ואנטיוכוס מנחיל לנו את התרבות הזאת, ולאו דווקא באופן תרבותי. בתהליך של הלניזציה, הוא החדיר לנו בכוח אלמנטים כמו פילוסופיה, לוגיקה, גיאומטריה, תיאטרון וכמובן, אורגיות בקלאב הוטל לוטראקי יוון.

 

אגב, כל משחקי הספורט בתקופה הזאת נעשו בעירום מלא. ואם רציתם לשמור על כושר וללכת לשיעורי ההתעמלות בגימנסיון, הייתם נאלצים להתפשט, כמנהג היוונים. חלק מהמתייוונים עברו ניתוח כדי למשוך את עורלתם, שלא יבחינו ביהדותם. תרמו לכך גם עונשי המוות שנגזרו על כל מי שעושה ברית מילה, שומר שבת ומתפלל.

 

עם ישראל נאנק והתפלל דחוף למנהיג שידליק את נס המרד ויביא את האור. ואז באו החשמונאים. אז אולי יהודה המכבי הוא הגיבור שלנו? מדובר בגאון צבאי, טקטיקן בחסד.

 

להזכירכם, היוונים היו אימפריה; הם לא היו בליגה למקומות עבודה. אז נכון שהם בהתחלה זלזלו קצת, אבל לבסוף הביאו את ניקנור, המצביא הכי חזק שלהם, השוורצקופף שלהם, ואיתו שלושה לגיונות, או כמו שיוספוס פלביוס קורא לזה: "חמישים אלף רגלים, חמשת אלפים פרשים ושמונים פילים".

 

אז ללא ספק יהודה המכבי, שעמד בכל אלה בגבורה ואף נפל בקרב ובזכותו קמה המדינה החשמונאית, הוא הגיבור. זה לפחות מה שכתוב בספר המכבים. אבל ספר המכבים מעולם לא הוכנס לקאנון. וחז"לינו העדיפו להצניעו. ואת כל עלילות מלחמות החנוכה הם מסכמים בקטע גמרא קצר.

 

"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים...".

(שבת כ"א, ב')
 

לפי חז"ל, אין יהודה המכבי. הם לא מכירים את השם שלו; הוא לא מופיע בגמרא; הוא לא מוזכר שם בכלל. כלומר, כל הדיון הזה מיותר מבחינתם. את חז"ל לא מעניין מי הגיבור הצבאי, הגנרל; מעניין אותם פך השמן שמצאו. לגמרא חשובה האמונה, ולא האסטרטגיה הצבאית. יותר מזה, להפוך את יהודה לגיבור זו תפיסה יוונית. בשבילם להיות אכילס או הרקולס היה שיא השיאים.

 

יהודה המכבי מנצח במלחמת גרילה מבריקה את הצבא היווני, ובזכותו ובזכות אחיו היתה עצמאות ליהודה במשך 80 שנה - יותר מאשר יש לנו כעת, אבל עדיין פסיק בהיסטוריה היהודית.

 

אין מה לפאר את ההישג הצבאי. המלחמה הזאת לא היתה מלחמה לאומית, כי אם מלחמת תרבות, ומי שהכריע את מלחמת התרבות הזו היה אותו בחורצי'ק אנונימי (אולי נער או נערה) שהחביא את כד השמן הקטן הזה.

 

שכשהיוונים השתלטו על בית המקדש והקריבו חזירים לזאוס ולכל החבר'ה שלו, בא אותו גיבור אנונימי והחביא את הכד הקטן הזה, למען הדורות הבאים. בלי קרדיט, כאקט של אמונה. כי הוא האמין שיום יבוא, והשמן הזה ידליק אור גדול. סורה חושך, הלאה שחור.

 

וכך, לפי התפיסה היהודית האמיתית, הגיבור הוא זה שהחביא את פך השמן, ואותו צריך לפאר כשאנו חוגגים את החנוכה.

תגיות: גיל קופטש

עוד בבית אבי חי