ציפור מתרוממת לעוף

15.09.13

הפרויקט הראשון בגיל 13, הפגישה המקרית עם יעקב גלעד, שנות הכתיבה לאחרים והאלבום והרומן החדשים. צרויה להב, מי שכתבה כמה מהשירים היפים ביותר בעברית, יוצאת לאור


הפסנתר תפוס: חצי כינור ברוטציה

 

בגיל 11 התחלתי ללמוד לנגן בכינור. נורא רציתי לנגן בפסנתר, אבל אחותי כבר ניגנה בפסנתר, ונראה היה לכל המשפחה שלא מתאים שגם אני אנגן באותו כלי. למדתי אצל אלדו פרוג'ה, מורה איטלקי למוזיקה שגר בקרית שמונה. הוא השקיע בנו באופן נוגע ללב. הוא תמיד היה בא עם חליפה, ורד אדום בכיס, אפטרשייב קולני ועיניים מלאות תוגה.

 

פעם באנו לבקר אותו וגילינו שהוא גר בדירה בורגנית בסגנון איטלקי, עם כורסאות מהמאה ה-17, שטיחים וחושך כללי. זה היה יוצא דופן במיוחד, כי קרית שמונה היתה בזמנו שלושת רבעי מעברה. הוא היה מורה מצוין, וכל כך השתדל לתת לנו. אני חוששת שאכזבתי אותו, כי הייתי רק כנרת בהתהוות, לא משהו רציני.

 

אני גם זוכרת היטב את הפעם הראשונה שקיבלתי את הכינור שלי. יש גדלים בכינורות, ולי היה "כינור חצי". חלקתי אותו עם ילדה אחרת בקיבוץ. יום אחד היא התאמנה, ויום אחד אני התאמנתי, לסירוגין. הייתי גאה כל כך ללכת במשק עם הקופסה השחורה, החדשה והנוצצת של הכינור. 

 

פזמוני הקיבוץ: קטנה קטנה, אבל ידעתי מה לעשות

 

בגיל 13 נערכה בקיבוץ שבו גדלתי מסיבת בר מצווה של כל הכיתה, בנים ובנות ביחד. את המסיבה ליוותה הצגה כיתתית, שבה כתבתי בעצמי את כל שבעת השירים. לפני כן, המורות והכוריאוגרפית של המשק עבדו עליה איתנו, והתברר שהפזמונים היו מפושלים לאללה. אמנם הייתי ילדה, אבל הבנתי שיש משימה לכתוב שירים חדשים. זו לא הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה, אבל זו היתה חתיכת עבודה. בפעם הראשונה בחיים שלי השתתפתי בעשייה של פרויקט גדול.

 

ילד מהכיתה שלי, עופר גביש, שהיום עוסק בשירה בציבור, והוא בכלל איש רב פעלים, שלח אליי לפני כמה זמן פזמון או שניים מההצגה, וממש הסתכלתי על זה בפליאה. אמרתי 'קטנה קטנה, אבל ידעתי מה לעשות'. זו בערך אותה הטכניקה שיש לי היום, רק שאז הייתי ילדה קטנה בת 13 שכתבה מהוויי הכפר.

 

הפגישה הגורלית לפנות בוקר: כוונון כתיבה

 

ביום אחד ב-82', לפנות בוקר, אחרי סשן שהקלטתי עם הברירה הטבעית באולפן טריטון הישן, נתקלתי ביעקב גלעד ויהודה פוליקר. אולי בגלל שכל הלילה לא ישנתי, ואולי בגלל שבדיוק עלתה השמש, היה בי אומץ לגשת אל יעקב ולהגיד לו "אני רוצה לעבוד איתך על דיסק משלי". הוא השיב מיד "טוב, בסדר, אז עכשיו אני המפיק האמנותי שלך".

 

קבענו פגישה, והבאתי לו שניים-שלושה שירים שכתבתי. הוא ישב איתי, נתן לי כמה טיפים וכמה כיוונים למחשבה וקישר ביני לקורין אלאל. התחלתי לעבוד, והשיר הראשון שכתבתי ככה היה "דרך המשי". כך למעשה התחילה הכתיבה שאני מזוהה איתה עכשיו.

 

יעקב לא ירשה לי להגיד את זה, אבל אני כל כך מוקירה לו תודה, וכל כך מכירה לו טובה, כי בקטנה ומדויקת הוא כיוון אותי בדיוק למקום שלי. אמנם כתבתי כל החיים שלי, מגיל חמש, אבל הוא כוונן את הכתיבה שלי ממש בעדינות. לא היה צריך יותר מזה. הוא גם חיבר ביני ובין פוליקר, שזה היה למעשה המפגש הגורלי הבא שלי מבחינה מקצועית.

 
צרויה להב מבצעת עם מיקה שדה את "על הגשר הישן" שכתבה במקור לקליינשטיין


שקיעה באוטובוס הירושלמי: האסימון הפוליקרי נפל

 

יום אחד נסעתי באוטובוס בירושלים, בדיוק בשעת השקיעה. אני שונאת לנסוע באוטובוס, אבל אז קרה משהו שהשכיח את זה ממני: התחילה ברדיו הפתיחה של "עיניים שלי" של פוליקר, עם הבוזוקי. באותם רגעים העולם נעלם והאוטובוס והאנשים ומה שאני לא אוהבת והיה רק האור של התחלת השקיעה. אפילו שכחתי לרדת בתחנה שלי. ככה זה התחיל עם יהודה פוליקר – גיליתי אותו בהתפעמות מוחלטת.

 

לאחר מכן קיבלתי מהמנהלים של גידי גוב מנגינות של יהודה, שהוא העניק לדיסק שאחר כך הפך ל"דרך ארץ". קיבלתי את המנגינה שבסופו של דבר שילבתי אותה עם הטקסט של "פרח", וזה היה חיבור גורלי, כי השיר הזה הוא מפגש של שתי מהויות – המהות של יהודה והמהות שלי. זה היה מפגש מאוד גורלי. אחרי זה היה מתבקש שנעבוד ביחד. כתבתי מילים גם ל"כמעט סתיו" ו"רומיאו", אבל כבר במפגש דרך השיר "פרח" העולם שלי השתנה. לא הבנתי אז מה קורה, אבל בדיעבד, אני יודעת שיצירה משותפת כזאת היא הדבר עצמו. היא לא ליד, לא בערך, אלא הדבר עצמו.

 

הדיסק החדש: פוליקר קלקל את החלום

 

בשנים האחרונות אני עורכת את השירים שיהודה פוליקר כותב. זו חברות שיש בה אחווה מסוג חדש, אחווה מתפתחת. סיימנו לעבוד על דיסק אחד, שערכתי בו את הטקסטים, ויהודה התחיל להלחין שירים נוספים שלי, שיר אחרי שיר. הייתי נורא מאושרת מזה כי אמרתי שבטח הדיסק הבא שלו יהיה מבוסס על טקסטים שלי, או חלקו הגדול לפחות. ואז הוא קלקל לי את החלום אחרי שהציע לי להקליט את השירים בעצמי. אני חושבת שהוא הבין שיש כאן סיפור, שהכי עדיף שאני בעצמי אספר אותו, כי זה הסיפור שלי וגם כי הגיע הזמן שאצא מהמחילות שלי. כל הזמן התחפרתי שם. דווקא היה לי בסדר גמור; לא היו לי שום תסכולים, אבל הוא סחב אותי ואמר "די, תצאי החוצה, מספיק". " ילד מהכיתה שלי, עופר גביש, שלח אליי לפני כמה זמן פזמון שכתבתי להצגה בגיל 13, וממש הסתכלתי על זה בפליאה. אמרתי 'קטנה קטנה, אבל ידעתי מה לעשות'. זו בערך אותה טכניקה שיש לי היום "

 

אל העגלה הזו חבר נהג נוסף, לואי להב, שהיה בעלי הראשון. הוא הפיק את הדיסק מוזיקלית עם יהודה, ואצלו הקלטתי את השירות. הוא גם הציע את שם האלבום "לא אותה אני". קיבלתי אותו בשמחה.

 

עם הדיסק יוצא הספר "ונציה היא לא מקום אמיתי". החוזה עם עם עובד להוצאתו לאור נחתם לפני ארבע שנים, ובכלל לא חשבתי על אפשרות שהם ייצאו ביחד, אבל בסופו של דבר, הגענו ביחד לקו הזינוק – לא הסיום – של הדיסק והספר. עכשיו הם בחנויות והם לפני הקהל. מבחינתי, זה חג גדול וחשוב בשבילי, מיצוי והתחדשות שבאים ביחד.

עוד בבית אבי חי