בגלל המלחמה ההיא

רבים שואלים: כיצד ייתכן "זיכרון לאומי" או "זיכרון קיבוצי", והרי זיכרון הוא דבר אישי ופרטי, השוכן כביכול בתוך המוח של כל אחד ואחת מאיתנו. ובכן, הזיכרון, שהוא אכן אחד הפרקים החשובים בפסיכולוגיה, פרש כנפיים והרחיק גם לתחומי דעת אחרים, כך שהמונח "זיכרון קיבוצי" הוא היום אחד ממונחי היסוד בהיסטוריה ובסוציולוגיה בחברה המערבית. ההשפעה בין שני רבדי הזיכרון, האישי והקיבוצי, היא מעגלית. אנסה להסביר זאת בפשטות ככל האפשר.

 

לכל אדם זיכרונות פרטיים, אישיים. כך למשל אני זוכרת היטב את הבוקר בשבוע השני למלחמת יום כיפור, כאשר הלכתי ברגל בדרכי למרכול ועצרתי בכיכר טרה-סנטה (היום כיכר פריז), ובו ברגע חלה נקודת מפנה בחיי. על מה שקרה בעולמי הפרטי לא סיפרתי אז, ואולי גם לא לגמרי הייתי מודעת לחשיבותו של הרגע בזמן שהתרחש.

 

אחרי כן הגעתי לאוניברסיטה בהר הצופים, ישבתי במזכירות המחלקה לפסיכולוגיה, ובין הנשים המעטות שהגיעו לעבודה החלפנו חדשות וידיעות: זו מספרת מה שגילה לה בנה בשיחת הטלפון, אחרת מה ששמעה משכנה כשתלו כביסה על המרפסת, והשלישית מספרת את עיקר החדשות ששמעה בחצות הלילה ברדיו. יחד יצרנו נרטיב קולקטיבי. אותו נרטיב קולקטיבי הלך והתעבה ככל שקראנו עיתונות, שמענו חדשות, ובעיקר - שוחחנו עם אנשים נוספים, שהעבירו לנו את ידיעותיהם והשערותיהם, את התקוות ואת החששות שחלקנו.

 

על רקע הרגשות העזים, קיבלה כל "עובדה" משקל רב ושימשה פתח לתסריטים שונים ומשונים. הנרטיב שבנינו נעשה זיכרון משותף, אם כי כל אחד מאיתנו נשא אותו בוואריאציה אחרת, בסגנונו ובאופיו האישיים, המתאימים לו. כאשר ניסיתי להיזכר בקטע שהוא ממש "שלי" בתוך התרכובת שנוצרה, כבר לא היה פשוט כלל לאתר אותו, ולדעת בוודאות שזהו הזיכרון שלי ולא של רחלה, מרים או מזי, עמן שוחחתי רבות באותו יום. הזיכרון הקולקטיבי הוא אפוא רקמה של הזיכרונות האישיים של אנשים השייכים לאותה "קהילת הזיכרון".

 

שליטי הנרטיב

 

פרופ' עמיה ליבליך. הלאומי היה לפרטי, ולהפך יש גבול חדיר ועדין בין הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי, המזינים זה את זה. איך "כולנו" זוכרים את מלחמת יום כיפור הופך לזיכרון הקולקטיבי של המלחמה. ואיך שמספרים וכותבים ברבים על המלחמה, חודר ומחלחל אל הזיכרון האישי של כל אחת ואחד, המשלב את כל אלה יחד. וכך, חוקרים גילו כי רבים מלוחמי וייטנאם מספרים בין חוויותיהם האישיות קטעים שהוקרנו בסרטי מלחמה פיקטיביים, שנוצרו שנים אחרי המלחמה. הם אינם משקרים! אלה חלק מתעתועי הזיכרון, שלעולם איננו בטוח וודאי, כפי שיודעים כל השופטים ועורכי הדין בבתי המשפט, בין היתר.

  

כאן יש להוסיף שלכוחות בעלי אינטרסים שונים יש עניין ויכולת להשפיע על הזיכרון הקיבוצי בהחדרת הגרסאות שלהם לאירועים ההיסטוריים החשובים. זהו הבסיס לפולמוס שאנו שומעים מפעם לפעם על ספרי ההיסטוריה, ובחירת הנושאים שיילמדו בבית הספר. כך, מגלים מחקרים, כי ספרי ההיסטוריה לבתי הספר שתיארו את  שנות המהפכה ברוסיה היו שונים לחלוטין מאלה שנכתבו מאז נפילתו של המשטר הקומוניסטי. באופן מטפורי או ממשי, אנו גורסים את הזיכרון הקיבוצי של פעם לטובת זה החדש והנכון-לעכשיו. " יש גבול חדיר ועדין בין הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי, המזינים זה את זה. איך "כולנו" זוכרים את מלחמת יום כיפור הופך לזיכרון הקולקטיבי של המלחמה. ואיך שמספרים וכותבים ברבים על המלחמה, חודר ומחלחל אל הזיכרון האישי של כל אחת ואחד, המשלב את כל אלה יחד "

 

במקרה הישראלי, קיימת עדיין הסוגיה המכאיבה של כיצד נספר על מלחמת 1948: שחרור ועצמאות, או נכבה?  מי המספר ומי השומע? באיזו הזדמנות ולאיזו מטרה? ואיזו השפעה תהיה לסיפור? ומנגד, עומדת הסוגיה הכבדה של תיעוד השואה מול מכחישיה. כל אלה ואחרים הם עניינים כבדים שעוסקים בעיצוב המכוון והבלתי מכוון של הזיכרון הקיבוצי של עמים וחברות.

 

המלחמה זירזה את המהפך

 

ובחזרה למלחמת יום כיפור. שתי גרסאות נוגדות קיימות בתודעה הקיבוצית של פשוטי העם (להבדיל ממצביאי הצבא, מדינאים או היסטוריונים): האחת, שהיא לעניות דעתי רווחת יותר, רואה את המלחמה כנקודת שבר בתחושת העוצמה של מדינת ישראל ושל הרגשת האימון והביטחון של כל אזרח במנהיגיה. המלחמה היתה מחדל, והיא עלתה לנו בקרבנות עצומים. היא הותירה צלקות בלב כל מי שחי אז, ונשארה ככתם לדורות. הגרסה השנייה היא הפוכה - דווקא מלחמה זו מגלמת את הניצחון הגדול ביותר של צה"ל, ובעקבותיה גם החל תהליך השלום. ברור שיש גם גרסאות אחרות, אך רציתי להדגיש דווקא את המנוגדות הללו, תוך הצגת המרחב הקולקטיבי של הזיכרון שבתוכו מוצא או מניח כל פרט את הסיפור האישי שלו.

 

וכדי לא להשאיר את הקוראים במתח, אחזור לבוקר המלחמה עבורי בכיכר טרה-סנטה. בעלי וכל חברי הגברים היו מגויסים. מוניתי זמנית לראש המחלקה לפסיכולוגיה, אולם ברור היה כי לימודים לא ייפתחו בזמן, והיה מעט מה לעשות בתפקידי הנכבד. עמדתי ליד חלון ראווה סתמי, חשבתי על המחקר שמחכה לי במעבדה בהר הצופים, ולפתע, על רקע היום הבהיר עלתה בי הסלידה מהעשייה האקדמית היבשה והמדויקת של עבודותיי המחקריות עד אז. אמרתי לעצמי: חיינו קצרים! אני חייבת לעשות משהו שארגיש שיש בו משמעות, ולא סתם לחתור לקבלת הקביעות הנכספת במוסד המהולל. ומיד ידעתי גם מהו הדבר בעל "משמעות" - לחקור ולנסות להבין, ואחר כך לפרסם, מה טעם בחיינו כיהודים דווקא בארץ הזאת, שנראתה לי אותו בוקר כ"אוכלת יושביה".

 

ואיך אעשה מחקר כזה? גם בכך היתה נקודת מפנה חשובה, אלא שעליה לא נתעכב הפעם. היא באה לידי ביטוי בספרי הראשון "חיילי בדיל על חוף ירושלים" (שוקן, 1978). אציין רק שאת החוויה הפורמטיבית הזו לא חלקתי עם איש אז. היא נשארה בזיכרוני האישי בלבד, ורק לימים קיבלה משמעות ופשר מתוך זיקת החוויה הפרטית שלי למה שעבר על אנשים רבים בהשפעת אותה מלחמה.

 

ובינתיים, יותר מארבעים שנה לאחר המלחמה, חיי עדיין מושפעים עמוקות מאותו בוקר, ועל אף אכזריותה של המלחמה ההיא, והמחיר הרב ששילמנו עבור סיומה, אני עדיין מברכת על המהפך.

Model.Data.ShopItem : 0 6