החבילה הגיעה

11.08.13

ספריית בית הספר, המורה לחיים, מג'יק ג'ונסון, נט קינג קול והאלבום החדש, שיוצא באיחור של שלוש שנים ואחרי לא מעט בלגנים. תומר שרון חוזר בזמן

מסע בתולעת ספרים: סגירת מעגל אחרי 15 שנה

 

התחנה הראשונה שלי מורכבת משתי ספריות – האחת בבית ספר ניצנים בתל אביב, והשנייה בבית הספר שבו אבי עבד, אורות שפירא, שבדרום תל אביב. הספריות האלה היו לי מקום מפלט. כילד, הייתי חולה ספרים ברמות מדאיגות. קראתי ארבעה-חמישה ספרים בשבוע, והייתי בורח משיעורים כדי לעשות את זה. לשתי הספרניות קראו מרים, משום מה. מרים הצפונית ומרים הדרומית היו נשות הסוד שלי בכל הנוגע לספרים. הן ראו שאני מבריז מהשיעורים כדי לקרוא, והיתה מצדן הסכמה שבשתיקה.

 

בסוף כיתה ו' עברתי לחטיבת הביניים ולא הצלחתי לסיים ספר ששמו "מסע בתולעת ספרים", על ילד שיוצא לטיול עם איש מוזר בתולעת ספרים, והם מטיילים בתוך עלילות ספרים מפורסמים אחרים. קראתי את הספר הזה במשך כמה שבועות של בריחה מהשיעורים, ואז הגיע הקיץ, ונשאר לי רק פרק אחד – הפרק האחרון. בית הספר נסגר, וכך גם הספרייה שבתוכו. בתחילת השנה באתי לספרנית, אמרתי לה 'למרות שכבר עברתי לחטיבת הביניים, אני חייב לקרוא את סוף הספר'. היא חיפשה את הספר ולא מצאה. מתברר שמישהו לקח אותו ומאז לא החזיר.

 

במשך 15 שנה חיפשתי הספר הזה. בגיל 28 היתה לי חברה, והיא נסעה יום אחד לירושלים, ביקרה בחנות לספרים משומשים וחזרה עם הספר "מסע בתולעת ספרים". "חשבתי שזה יעניין אותך", היא אמרה, מבלי לדעת שזה ספר שאני מחפש תקופה ארוכה כל כך. מובן שמיד קראתי סוף סוף את הפרק האחרון וגיליתי שהם נוסעים בתוך העלילה של אותו הספר. זו היתה סגירת מעגל נפלאה. " המורה שלי לחוג הדרמה בתיכון אליאנס בתל אביב משה בן סימון הוא תחנה בחיי. לא למדתי משחק מעולם באופן רשמי, והוא למעשה המורה היחיד שהיה לי לתיאטרון. הוא הביט בי בעיניים נוצצות וראה בי את מה שלא ראיתי בעצמי "

 

המורה לדרמה: הדביק אותי בחיידק

 

המורה שלי לחוג הדרמה בתיכון אליאנס בתל אביב משה בן סימון הוא תחנה נוספת בחיי. לא למדתי משחק מעולם באופן רשמי, והוא למעשה המורה היחיד שהיה לי לתיאטרון. משה היה המורה הכי טוב שהיה לי בכל מובן שהוא. הוא הדביק אותי בחיידק הבמה, הביט בי בעיניים נוצצות וראה בי את מה שלא ראיתי בעצמי. הוא היה איש מאוד לבבי, חם ומצחיק בטירוף. אדם נטול אגו, אבל עם אישיות ענקית.

 

לפני זמן מה, בהצגה שבה אני משתתף, 'הסוחר מוונציה', קלטתי אותו בקהל. זה מאוד ריגש אותי. שוחחנו אחרי ההצגה, ומתברר שהוא לא השתנה בכלל. עדיין נראה מעולה ועדיין עושה הצגות בבית הספר.

 

NBA: שם למדתי לזוז

 

ליגת ה-NBA בשנות ה-80 וה-90 היתה אבן דרך משמעותית בחיי. התחלתי לשחק כדורסל מכיתה ה', וזה פטיש גדול אצלי לא פחות ממוזיקה. עד היום אני משחק.
 

 ה-NBA בתקופת מג'יק ג'ונסון היה מטורף במיוחד. נשארתי ער בלילות כדי לראות משחקים. כל מה שקשור אליהם אכלתי בצמא, כולל שלושה שחקנים שנורא אהבתי מהתקופה הזאת, שמה שמשותף להם היה שהם לא התאימו לעמדה שלהם: מג'יק ג'ונסון, שהפך את המשחק פשוט לשואו, הוא השחקן הראשון ששיחק בכל עמדה על המגרש והפך את זה למשחק או אפילו לאמנות גבוהה; אלן אייברסון היה מייקל ג'ורדן בגוף של גמד; וצ'ארלס בארקלי היה אישיות ספורט מטורפת – האיש הכי מצחיק שאי פעם נולד. אדם בגובה 1.95 שלקח ריבאונדים לאנשים בגובה 2.10.

 

אני יכול להגיד שכדורסל השפיע על הדרך שבה אני זז בחיים ועל הבמה. יש גרוב מסוים שמקושר לדעתי למוזיקה שחורה, וזה השפיע עליי גם מוזיקלית. זה בכלל השפיע על הדרך שבה אני חווה את העולם.

 

הבלוז: בהמשך עוד אקליט בסטייל אולד-סקול

 

השיר שהתחיל את האהבה שלי לבלוז היה 'Nature Boy' של נט קינג קול. בגיל חמש שמעתי אותו ברדיו, והאוזניים שלי הזדקפו. היום השיר המתורגם פותח את ההופעה שלי. בכלל, היום אני ממש מומחה לבלוז. יש לי המון המון אלבומי בלוז בבית. גם ג'אז, אבל בעיקר בלוז. אני חוקר את תולדות הבלוז, קראתי המון על זה, ואפילו עשיתי טיול בארצות הברית בעקבות הבלוז. היום אני עושה בלוז בג'אמים ובהופעות. השירים שיוצאים לי הם לא בלוז פרופר, אלא שילובים עם סול-פאנק. אני מתכנן להקליט בהמשך אלבום שלם בסגנון בלוז מקורי, אבל בסטייל אולד-סקול.

 

"המלכה", מתוך האלבום החדש, "שירים לבלאנש" 

קריירת סולו: היו לנו כאלה בעיות, חשבנו שלא נגיע

 

הכתיבה שלי התחילה בגיל יחסית מאוחר. בהתחלה הייתי יותר בקומדיה, בסטנד-אפ ובמערכונים. בשלב מסוים התחלתי לכתוב שירים, להלחין אותם ואפילו לשיר אותם. זה מתקשר לתחנה הראשונה, כי זה כל כך תמים וכל כך מוציא את הילד שבתוכך כשאתה כותב שיר. בערך כמו הילד שבורח מהעולם והולך לספרייה כדי לצלול.

 

עכשיו הוצאתי דיסק חדש, שחוזר יותר למקורות קלאסיים של הסול. הקודם שלי, 'בלוזר', היה יותר קרקסי. מישהו קרא לו פעם "קברט אר.אנ.בי". עשיתי אותו עם רן שם טוב, והוא יצא פסיכי. זה התאים למה שהרגשתי באותה תקופה. השירים שלי נכתבו בזמנו בצורה מאוד פרימיטיבית שרן מאוד אהב. את כל השירים הלחנתי עם גיטרה שלושה מיתרים - מין כלי שהמצאתי בעצמי.

 

התקליט החדש, 'שירים לבלאנש', הוא יותר סול קלאסי, שמופק עם רביעיית מיתרים וכלי נשיפה. עם צאתו, אני מרגיש כמו לפני לידה. וזו לידה לאחר היריון ארוך מאוד, כי היו לי תקלות טרגיות בדרך – דברים נמחקו, נגמר לי הכסף וכו'. האלבום היה אמור לצאת לפני שלוש שנים, אבל ככה זה בהפקות עצמאיות. " אני יכול להגיד שכדורסל השפיע על הדרך שבה אני זז בחיים ועל הבמה. יש גרוב מסוים שמקושר לדעתי למוזיקה שחורה, וזה השפיע עליי גם מוזיקלית. זה בכלל השפיע על הדרך שבה אני חווה את העולם "

 

אז כרגע יש התרגשות, ומצד שני, זו גם הקלה מסוימת, כי כשאתה מוציא את האלבום – הוא כבר לא בידיך. כרגע יש לי שירים לשלושה אלבומים, אני לא מפסיק לכתוב, ובכל אופן, נראה לי שהאלבום השלישי יוקלט מהר יותר, אולי בתוך שנה. אין לי כוח לתהליכים ארוכים. ובכלל, מה זה להוציא אלבום? היום דיסקים לא נמכרים. זה בעיקר כדי לסמן וי ולקוות שאנשים יגיעו להופעות.

עוד בבית אבי חי