להסיר את המחיצות

שירה קדרי-עובדיה
29.07.13

מכון "הדר" הוא מוסד הלכתי-שוויוני: מקבל על עצמו את מסורת ההלכה, אבל מתוך שוויון מוחלט בין נשים לגברים. אחרי ששהתה בו שנה, לא מרפה משירה קדרי-עובדיה השאלה: מה יש בה, באמריקה, שמאפשר למוסד יהודי שכולו חדשנות לפעול בלי להתנצל על קיומו?

ניו יורק, חורף 2011. בוקר אפור. לפני 24 שעות נחתתי בשדה התעופה קנדי. בסוף השבוע היתה כאן סופת שלגים, כעת נותרו ממנה תלוליות מלוכלכות בצדי הדרכים. השעה שבע בבוקר, והצפיפות של ה"פן סטיישן", התחנה המרכזית של מנהטן, מצליחה להמם אותי לרגע. אני עולה על קרון, נפלטת ממנו לתוך רחוב סואן, ממהרת לבוקר עבודה ניו-יורקרי. בין בנייני המשרדים ופיגומי הבניין, אני מוצאת אותה לבסוף: דלת הכניסה לבית המדרש של מכון "הדר". 
 
תלמיד ותלמידה בבית המדרש של מכון "הדר". שוויון מלא
העולם שמתגלה בפנים נראה מוכר מאוד בהשוואה לעיר שבחוץ, ועם זאת – יש בו משהו חדש, שלא מזכיר שום דבר שאני מכירה. הקירות מעוטרים במדפי ספרים, מלאים במה שניתן לצפות מכל ישיבה באשר היא: תנ"כים ומשניות, הגמרא ונושאי כליה, ספרי מדרש והלכה. החלל מלא בשולחנות, עליהם פזורים דפי מקורות וקלמרים, סידורים וספרי מחשבה. פה ושם אפשר להבחין בתיק לתפילין או בסטנדר מעוטר בשמו של הלומד. בית מדרש. 
 
אל תוך החלל מתחילים להתנקז הלומדים והלומדות. וכבר בצירוף המילים הזה, הכולל בנשימה אחת את בני שני המינים, מתחיל להירמז החידוש שבמקום המיוחד הזה. בחלקים רבים של האוכלוסייה הדתית כאן ברור לכולם שגברים ונשים עובדים יחד, לומדים יחד באקדמיה ונפגשים לשיחת רעים נינוחה בקידוש שלאחר התפילה. אבל מה בנוגע לתפילה עצמה, ומה באשר ללימוד התורה? ברגעים הללו נדרש האדם הדתי, גם זה שחייו מתנהלים בסביבה שבה גברים ונשים פועלים יחד, להפרדה. ברגעים הללו ברור, לכולם כמעט, שצריכים להתקיים שני עולמות נפרדים.

אבל באותו בוקר ניו-יורקי קריר, משתנות ברגע אחד הנחות היסוד האלו. אל בית המדרש מתחילים להתכנס לומדים ולומדות, מישהו סופר במהירות כדי לוודא שיש כבר מניין, והחזנית מתחילה ב"ברוך שאמר", וכולם מתפללים. בלי מחיצה. נראה שאין דבר טבעי יותר בעולם כולו. 
 
" אלון משגב: מצד אחד, לימדו שיש המון בעיות הלכתיות שקשורות לשילוב נשים בלימוד ובתפילה. מצד שני, לא יכולתי לקבל את זה, כי היה משהו נורא מבחינתי בעובדה שנשים שקרובות אליי מאוד, אשתי למשל, הן לא חלק מהקהילה הדתית שלי. ב'הדר' למדתי לפרק את הדיסוננס " אחרי התפילה יורדים כולם לארוחת הבוקר, ומשם חוזרים לבית המדרש. החלל מתמלא ברחש של ספרים נפתחים ובקולות של לימוד. יש כאן לומדים ברמות שונות. האמריקאים שבחבורה, צעירים שסיימו לאחרונה את הקולג' ומהווים את רוב קבוצת הלומדים, מגיעים ממשפחות המשתייכות לכל סוגי הקהילות היהודיות: אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. אחדים מהם התחנכו במשך כל חייהם בחינוך היהודי, אחרים טעמו ממנו לעתים רחוקות יותר והחליטו בשלב מאחור יחסית של חייהם להעמיק בעולמה של תורה. אל האמריקאים מצטרפת קבוצה קטנה של ישראלים, ואני בתוכם. כולנו בוגרי החינוך הממלכתי-דתי לגווניו. 
 
מציאות אחרת
הישיבה עצמה, שהוקמה בקיץ 2007, לא משייכת את עצמה לאף אחד מהזרמים המוכרים, אבל למי שמתעקש על הגדרות ייאמר שהמקום הוא הלכתי-שוויוני: מקבל על עצמו את מסורת ההלכה, מתוך שוויון מוחלט בין נשים לגברים. וההקפדה ההלכתית ניכרת: בשלוש התפילות מדי יום; בשיעורי ההלכה, שבהם נסקרות סוגיות של כשרות, שבת, תפילה ועוד ועוד, בוחנות את הסוגיות לאורך הדורות – מהתנ"ך, דרך חז"ל ועד לספרות השו"תים העכשווית. 
 
מחזור החיים של "הדר" דומה לזה של ישיבות אחרות: שחרית, מנחה וערבית; סדר בוקר (גמרא), סדר צהריים (הלכה, או לימוד חופשי ביחידים או בחברותות); שיחה מפיו של אחד הרבנים, או הרבות; זמן אלול, זמן חורף, זמן אביב, זמן קיץ. המסגרת הזו מתמלאת בתכנים שמשלבים בין מסורתי לחדשני. שיעורי ההלכה יעסקו לא פעם בסוגיות שעבורנו, הלומדים הישראלים, הן טעונות מאוד.
 
תלמידים מתפלפלים. מה מאפשר את מכון "הדר"?
כך, למשל, שיעור שעוסק במחיצה בזמן התפילה. המקורות מציביעים על גישות שונות, ופתאום הפריט הכל-כך מובן מאליו הזה נראה קצת פחות מובן מאליו. ובכל זאת, לאורך כל השיעור, אני מרגישה אי-נוחות. אז מה אם אפשר למצוא הוכחות הלכתיות שאפשר להתפלל ללא מחיצה, "בסופו של דבר, כולנו גדלנו במציאות שבה יש הפרדה בין המינים בזמן התפילה. מי אנחנו שנקום ונשנה את המצב הזה?", אני שואלת. התשובה מפתיעה אותי: "לא כולנו גדלנו במציאות הזו", עונים לי, "אני, וגם ההורים שלי, ואפילו סבא וסבתא שלי, מתפללים כבר דורות בבית כנסת שבו אין מחיצה. בשביל אחדים מאיתנו, מציאות של הפרדה היא המוזרה". 
 
ברגע אחד, מתהפכות הנחות היסוד שלי. מה שנתפס כמרדנות ורדיקליות עבורנו הישראלים, שגדלו במציאות שבה ההגמוניה האורתודוקסית היא השלטת, עשוי להיות טבעי ומובן מאליו עבור מי שגדל בארה"ב, בקהילה קונסרבטיבית למשל. 
 
יש בה משהו שונה 
בתום שנה של לימודים ב"הדר", אני נפרדת מניו-יורק וחוזרת לירושלים. וכל הזמן הזה, לא מרפה השאלה: מה יש בה, בארצות-הברית, שמאפשר את קיומו של המוסד הזה כבר שש שנים? מה יש בה, בארצות-הברית, שמאפשר למוסד יהודי שכולו חדשנות, לפעול בלי הצורך לשייך את עצמו לזרם מרכזי כזה או אחר? בלי להתפלמס ולהיאלץ להצדיק את קיומו בכל רגע נתון? חצי שני אחרי שחזרתי לארץ, אני נפגשת עם כמה מבוגרי הישיבה הישראלים. מנסה לענות בעזרתם על השאלות שמלוות אותי מאז שחזרתי מ"הדר". 
 
מה חיפשתם שם, בהדר? למה להרחיק עד ניו יורק כדי ללמוד תורה? 
"אני מגיע מתוך ציבור ליברלי יחסית", אומר אלון משגב, "אבל היה לי ברור שאני לא מרוצה מהאופן שבו הציבור הדתי מתנהל. מצד אחד, לימדו שיש המון בעיות הלכתיות שקשורות לשילוב נשים בלימוד ובתפילה. מצד שני, לא יכולתי לקבל את זה, כי היה משהו נורא מבחינתי בעובדה שנשים שקרובות אליי מאוד, אשתי למשל, הן לא חלק מהקהילה הדתית שלי. לא היתה לי דרך להכיל את המתח הזה. ב"הדר" למדתי לפרק את הדיסוננס. למדתי שאפשר לקיים קהילה דתית מחויבת להלכה, שהיא גם ליברלית מספיק באופיה".
 
"שאלו אותי הרבה פעמים את השאלה הזו. 'את באה מירושלים ללמוד תורה בחו"ל?!'. התשובה שלי פשוטה: אין לנשים איפה ללמוד תורה בארץ", אומרת שני רוזן מירושלים. 
 
את באמת מרגישה את זה? לא חסרים בתי-מדרש ומדרשות לנשים בארץ.
"אני באמת מרגישה ככה. בארץ, בכל המוסדות לנשים ידברו על 'הקול הנשי בלימוד תורה'. העניין הזה משגע אותי: כשלמדתי מתמטיקה באוניברסיטה, אף אחד לא העלה על דעתו ללמד את הבנות 'מתמטיקה מזווית נשית'. אז למה בלימוד תורה קיימת ההפרדה הזו?
 
"בהדר זה לא קיים: פשוט לומדים תורה. כמו בכולל. כמו בכל ישיבה גבוהה לגברים. יצא שנולדתי אישה, ואני מאוד שמחה על זה מהמון בחינות, אבל בעולם של לימוד התורה – נדפקתי. כי בשום מקום שבו אלמד לא יתנו לי ללמוד תורה בפשטות. חוץ מאשר בהדר". 
 
אלון, באמת אין שום דבר דומה לזה בארץ? 
"אם היה מקום כזה, הייתי הולך אליו. העניין מבחינתי לא היה המרחק. בארץ למדתי באחד המקומות האורתודוקסים הכי פתוחים שיש, ישיבת 'מעלה גלבוע', אבל גם שם לא היתה לי אפשרות לשבת וללמוד עם אשתי באותו בית מדרש. זה אבסורדי, מהמון בחינות". 
 
נסו להיזכר ברגעים הראשונים שלכם בישיבה. איך הרגשתם? 
"לי זה היה מוזר", אומרת שני, שלמדה בישיבה במסגרת תוכנית הקיץ והתוכנית השנתית, "בימים הראשונים הייתי צריכה להזכיר לעצמי: גברים חיים כל החיים שלהם בלי מחיצה. כשאני יושבת בעזרת נשים, הם נמצאים למטה. בלי מחיצה. זה לא מפריע להם. בישיבות, המחיצה בכלל לא קיימת. הגברים שם לומדים, מתפללים, ונמצאים ליד ארון הקודש. " שני רוזן: אף אחד לא העלה על דעתו ללמד את הבנות 'מתמטיקה מזווית נשית'. אז למה בלימוד תורה קיימת ההפרדה הזו? בהדר זה לא קיים: פשוט לומדים תורה, כמו בכל ישיבה גבוהה לגברים. בשום מקום שבו אלמד לא יתנו לי ללמוד תורה בפשטות. חוץ מאשר בהדר "
 
"לי, אגב, היה קשה מאוד להיות ליד ארון קודש, או לעמוד בתפילה מאחורי החזן – לא כל שכן להיות חזנית בעצמי - כי אני רגילה להיות רחוקה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהמרחק הוא לא דבר הכרחי. הוא תוצאה של עובדת היותי אישה, שהיתה עד עכשיו בעולם שבו נשים רחוקות מההתרחשות בתפילה ובקריאת התורה. זה לא המצב הנורמלי. רוב האנשים שחיים את העולם הדתי-יהודי באופן מלא, כלומר, הגברים, לא מרגישים את קיומה של המחיצה או המרחק". 
 
בשלב הזה מצטרפים לשיחה אביטל הוכשטיין ואלי קונפר, מהצוות המייסד של הישיבה. הוכשטיין מתגוררת בארץ, קונפר מתגורר בניו יורק והוא נמצא בירושלים לכמה חודשים. אביטל מנסה להסביר מה יש ביהדות ארצות הברית שמאפשר את קיומו השליו כל כך של "הדר": 
 
"במקום כמו ניו-יורק, לא מתלווה לקיום שלנו תחושה של מרדנות", היא אומרת, "ואפילו ההיפך מכך: בשביל רבים, הישיבה מייצגת דווקא משהו שמרני, 'צעד ימינה', בגלל המחויבות להלכה". 

"בארץ, אם אישה תבחר להניח תפילין, היא תיתפס באופן אוטומטי כמורדת. בארה"ב יש לה אפשרות לעשות את הצעד הזה מתוך תום. פתאום אפשר לראות את הנחת התפילין הזו באור אחר: לא כאקט של שבירת המסורת, אלא דווקא כחזרה אליה. כצעד של התקרבות". 
 
מה היתה המטרה שלכם בהקמת הישיבה? 
"קודם כל, להיות מקום תורה. להיות כתובת עבור אנשים שמבקשים לקיים חיים של תורה ומצוות, מתוך שיח מודרני ושיוויוני. בשביל להיות כתובת עבור הציבור הרחב, צריך קהילה מצומצמת שנמצאת בבית המדרש באופן אינטסיבי. מתוך המקום הזה אנחנו מצפים מהתלמידים שלנו לצאת לעולם, ולספר לעוד ועוד אנשים: 'זה אפשרי. אפשר לחיות חיי תורה ומצוות באופן שיוויוני. הייתי במקום שבו זה קורה'". 
 
"יש בעיה מובנית, שקיימת בכל הישיבות - השאלה איך מתרגמים את מה שקורה בעולם הסגור והמוגן של הישיבה לתוך החיים האמיתיים שמגיעים אחריה", אומר קונפר, "חלק מהחזון שלנו הוא לגרום לבוגרי הישיבה לצאת לקהילות האם שלהם כשהם מצויידים במוטיבציה לתרגם את החווייה שלהם ב'הדר' לעשייה משמעותית בעולם היהודי שהם מגיעים ממנו". 

עוד בבית אבי חי