לידיעת החולמים

היסח הדעת – רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הוי, ורבי שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי (פסחים לד ע"א)

תרגום:

"היסח הדעת" – ר' יוחנן אמר: פסול (מחמת) טומאה הוא, ור' שמעון בן לקיש אמר: פסול (מחמת) הגוף הוא.

הקשר:

המשנה הרביעית בפרק השני במסכת פסחים עוסקת בכוהן שאכל "תרומת חמץ" בפסח. "תרומה" היא חלק מן היבול שניתן לכוהנים המשרתים במקדש, ורק לכוהנים מותר לאכול ממנה. זכות הכוהנים בתרומה נלמדת מפסוקי התורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם... וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ... כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם" (במדבר יח, 20-8). הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

 
איזהו היסח דעת? (צילום: ת'ינקסטוק)

דיון:

היסח הדעת –

תרומה כמו "קודשים" (קורבנות שבשרם מותר לאכילה רק בידי הכוהנים במקדש) נחשבת ל"קודש", והיא עלולה להיטמא ולאבד את מעמדה הייחודי ואת האפשרות למלא את "תפקידה". לכן, לומדים חז"ל שהן התמורה הן הקודשים זקוקים להשגחה מתמדת. הבנה זו מבוססת גם על הביטוי "מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי" (במדבר יח, 8). לפי ההלכה, במקרה של "היסח הדעת", שבו הופרע רצף השמירה וההשגחה על התרומה והקודשים, הם נחשבים טמאים, ולא ניתן להשתמש בהם עוד.

מה יכול לגרום ל"היסח הדעת"?

רש"י מפרש: "כשנטמאו מתחלה – הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן, ונפסלין בהיסח הדעת". פירוש זה אינו בהיר מבחינה הלכתית, אולם לענייני ניתן ללמוד ממנו ש"היסח הדעת" אינו נגרם רק ממעשה כלשהו של השומר (למשל, שהסיט עיניו מן התרומות והקודשים), אלא גם משינוי תודעתו לגבי ה"נשמר": ההבנה שהתרומה והקודשים כבר טמאים מערערת את המוטיבציה להמשיך ולהשגיח עליהם, ואז נוצר "היסח הדעת".

אני מניחה שייתכנו גם סיבות אחרות ל"היסח הדעת", שאינן תלויות באופן ישיר ביחס ה"שומר" לתרומות ולקודשים הנמצאים במשמרתו. בכל מקרה, בקטע הנדון כאן, חולקים ר' יוחנן וריש לקיש על מהותו של רובד טומאה זה: האם יסודו ב"פסול טומאה" או ב"פסול הגוף"?

רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הוי –

לשיטת ר' יוחנן, "היסח הדעת" מעלה חשש מקיומה של טומאה: כיצד נוכל להיות בטוחים שבעת שהוסחה דעת השומר לא נטמאו התרומות והקודשים?

לשיטת ר' יוחנן, "היסח הדעת" פוסל את התרומות והקודשים כיוון שהוא מעלה חששות וחרדות לגבי רצף טהרתם. טומאה אינה נראית לעין ואין לה כל גילוי מוחשי אחר, ולכן אין דרך אמיתית להתיר חשש "כללי" לגבי טומאת התרומות והקודשים (חשש "פרטי" ניתן לסתור, כמובן, למשל באמצעות עדות שאדם טמא X לא היה באזור ולא יכול היה לגעת בהם). משום כך, "ליתר ביטחון", החשש מטומאה פוסל את התרומות והקודשים שהוסחה דעת שומרם.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי –

לשיטת ריש לקיש, "היסח הדעת" אינו פוסל את התרומה משום שהוא מוביל באופן כלשהו לחשש טומאה, אלא משום שהוא עצמו – גופו – בבחינת פסול. רש"י מפרש: "מעלה היא בקדשים שנפסלין בכך, ושם פסול הוא לעצמו". כלומר, חלק ממהותם הנעלה של התרומות והקודשים הוא בכך שהם דורשים "דעת" מלאה בשמירתם, ואם מתקיים "היסח הדעת", הם מאבדים את משמעותם הייחודית, כלומר, נפסלים מקדושתם. " לשיטת ר' יוחנן, "היסח הדעת" פוסל את התרומות והקודשים כיוון שהוא מעלה חששות וחרדות לגבי רצף טהרתם. טומאה אינה נראית לעין ואין לה כל גילוי מוחשי אחר, ולכן אין דרך אמיתית להתיר חשש "כללי" לגבי טומאת התרומות והקודשים "

את ההבדל בין גישות ר' יוחנן וריש לקיש כאן ניתן להגדיר גם באמצעות התבוננות בתפקיד ה"משמרת": לשיטת ר' יוחנן, ה"משמרת" היא אמצעי לשמירת התרומות והקודשים בטהרתם; לדעת ריש לקיש, ה"משמרת" היא חלק ממהותם של התרומות והקודשים, ואם אינה מתקיימת כראוי – אובד להם מעמדם.

התלמוד מגדיר עוד הבדל בין העמדות: "רבי יוחנן אמר – פסול טומאה הוי, שאם יבא אליהו ויטהרנה שומעין לו; רבי שמעון בן לקיש אומר – פסול הגוף הוי, שאם יבא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו" (פסחים לד ע"א). ריש לקיש ור' יוחנן אינם חולקים כאן, כמובן, על סמכותו של אליהו – רגע לפני בוא המשיח – להכריע בשאלות הלכתיות. מחלוקתם היא על עצם האפשרות לקבוע שהתרומות והקודשים שנפסלו מחמת "היסח הדעת" היו טהורים.

(צילום:ת'ינקסטוק)

לשיטת הפוסלים מחמת החשש, ייתכן היתר עתידי: בבוא אליהו לבשר על ימות המשיח, הוא יגלה לנו את האמת, ואם לא נטמאו התרומות והקודשים – נדע שהם היו טהורים. שיטה זו מקבלת שחשש אינו עובדה וניתן – ברמה עקרונית לפחות – להפריכו. לשיטת הפוסלים מחמת "היסח הדעת" גופו, התרומות והקודשים בהכרח פסולים (אם היה "היסח דעת"), וגם אליהו לא ישנה זאת.

הן ר' יוחנן הן ריש לקיש מודים, כאמור, ש"היסח הדעת" פוסל את התרומות והקודשים ומשנה את המעמד ההלכתי שלהם מ"קדושה" למשהו אחר. מחלוקתם היא רק על הסיבה לכך. אני תוהה באשר ל"היסח הדעת" במקרים אחרים, שבהם חפץ או ערך כלשהם זוקקים "שמירה" וריכוז הדעת.

במסכת תענית מופיע רצף מדרשים המקבילים את התורה למים. במהלך סוגיה זו מקביל ר' אושעיא את התורה גם לחלב וליין ואומר: "מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחוּת שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז ע"א-ע"ב). בהמשך הסוגיה מופיע פירוש אחר להקבלה זו: "מה שלשה משקין הללו אין נפסלין אלא בהיסח הדעת, אף דברי תורה אין משתכחין אלא בהיסח הדעת". מים, יין וחלב עלולים "להיפסל" לשתייה – כלומר, להפוך מאוסים בעיני השותה – אם, בהיסח הדעת, יישפכו או שייפול לתוכם משהו (לפי רש"י). בדומה לכך, אף התורה דורשת "דעת" – ריכוז המחשבה ותשומת לב כל הזמן – ו"היסח הדעת" עלול לגרום לאדם לשכחה ולאבדה. " אף התורה דורשת "דעת" – ריכוז המחשבה ותשומת לב כל הזמן – ו"היסח הדעת" עלול לגרום לאדם לשכחה ולאבדה "

מדרש תלמודי זה מתאים לשיטת ר' יוחנן: "היסח הדעת" עלול להוביל לפגם בדבר הדורש תשומת לב. פירושו של המאירי לסוגיה, לעומת זאת, יכול להתאים דווקא לשיטת ריש לקיש, שלפיה עצם "היסח הדעת" הוא בבחינת פגם בקדושת הדבר הזוקק שמירה.

המאירי מסביר את שני המדרשים שצוטטו לעיל: "ויזַהר (הלומד) שלא יתנהג עמה (עם התורה) בגאוה, שאין התורה שורה עמה בכפיפה אחת... וכשילמוד – אל יאמר 'כבר למדתי כל צרכי' ויתיאש מן התורה, שדברי תורה משתכחין בנקל לכל מי שמסיח דעתו מהם" (בית הבחירה, תענית ז ע"א). כלומר, גאווה מנוגדת מהותית לאפשרות להפנים את התורה ומובילה בהכרח ל"היסח הדעת" מן הלימוד: באדם "מלא מעצמו" אין חלל פנוי לקבל תורה ומי שמרוכז בעצמו בהכרח מסיח דעתו מהתורה. במובן זה, הגאווה יכולה להיחשב כ"פסול הגוף": היא אינה מובילה לאובדן התורה, אלא מהווה בעצמה את אובדנה.

"היסח הדעת" אכן עלול לפגום במה שאנו מבקשים לשמור ולקדש – בין שהוא גופו פוגע בקדושת הדבר, ובין שהוא מוביל לאפשרות של פגיעה כזו. למרות זאת, יכול להיות לו גם פן חיובי. כך לפחות חשב ר' זירא, שאמר: "שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן – משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צז ע"א). לפעמים, מלמד אותי ר' זירא, דווקא "היסח הדעת" מאפשר פינוי מקום בלב להפתעות; יש סיכון שיכאיבו, אבל יש גם סיכוי שיביאו שמחה.