אם תרצו

בתוכנית הקיץ של קרן תקווה האמריקאית, שמתקיימת זו השנה השלישית ברציפות בקמפוס המדברי של מדרשת עין פרת, הופכים בכתבי הרצל ומנסחים את הציונות מחדש. רשימה ראשונה

ב-1897 בבזל ייסד את הרצל את מדינת היהודים, וב-2013 התכנסה חבורה של 19 יהודים צעירים  כדי לנסות, במשך חודש אחד, להבין את החזון שלו. המקום: מדרשת עין פרת, אלון הסמוך למעלה אדומים, באווירה מדברית, בשמש קופחת, קיצית, ים תיכונית, רחוקה מרחק שנות אור מן החורף הווינאי שבו חלם הרצל על הארץ הישנה-חדשה.

מק וציונות. תוכנית הקיץ של קרן התקווה

כאן, במקום הזה, מבקשים הצעירים הללו לגעת מחדש בחזון הציוני, לדון בו, לחזור לשורשים המקוריים, להבין יותר את משמעות הקמתו של בית לאומי לעם היהודי, יותר מ-100 שנה מאז שהחזון שורטט ו-65 שנה לאחר שהוגשם; להבין את המשמעות בעידן שבו נדמה, יותר מתמיד, שכבר אין כל משמעות.

 

תוכנית הקיץ של קרן תקווה האמריקאית בשיתוף מדרשת עין פרת מתקיימת זו השנה השלישית ברציפות בקמפוס המדברי של המדרשה. נלמדים בה הטקסטים המכוננים של המחשבה הציונית: כתבי בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, הרב קוק ועוד. היא מאתרת את השורשים הציוניים שבמקרא ובהגות היהודית - בסיפורי התנ"ך, במחשבת הרמב"ם ויהודה הלוי והיא אף מטפלת בטיפוסי מנהיגות ישראליים ובהתמודדותם של מנהיגים ישראלים כדוד בן גוריון ומנחם בגין עם דילמות כבדות משקל שעמדו לפתחם.

 

התוכנית מתנהלת כולה באנגלית, ומשתתפים בה 12 בחורים ובחורות מחוץ לארץ – רובם מארצות הברית, מיעוטם מדרום אפריקה ומפריז – ושבעה בחורים ובחורות ישראלים, בוגרי צבא, סטודנטים באוניברסיטאות בישראל. זו השנה הראשונה שבה מתקיים שילוב בין סטודנטים ישראלים לסטודנטים מחו"ל, והמטרה היא ליצור הפריה הדדית, לחשוב ביחד על הציונות, להעמיק את הדיון, להכין תשתית רחבה ומשמעותית של שיח – תשתית שחסרה כל כך בשיח הציבורי בארץ ובתפוצות. התוכנית של קרן תקווה ועין פרת מבקשת להבהיר את הטעון בהירות; לדון שוב על מה שכבר נחשב למובן מאליו.

 

למה התכוון המשורר

היום הראשון התחיל בירושלים, בפגישה של כל המשתתפים בתוכנית - הצעיר ביותר בן 22, המבוגרת ביותר בת 31. לאחר משחק היכרות קצר, נסעה הקבוצה לסיור בימין משה ובמשכנות שאננים ועשתה היכרות עם השר משה מונטיפיורי, פילנתרופ שלא חדל להאמין, ועם יהודה עמיחי, משורר ישראלי שלא חדל לחפש אמונות חדשות. במעגל בדשא של ימין משה התפתח דיון מעניין סביב אחד משיריו הידועים ביותר של עמיחי, "תיירים".

 

בשיר מתאר עמיחי סיטואציה שבה הוא יושב ליד שער יפו, סמוך לקשת מן התקופה הרומית, המשמש נקודת ציון למדריך תיירים שעומד בסביבה. "הגאולה תבוא", כך כותב עמיחי, "רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת/ מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה/ ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו". כיצד אתם מבינים את השיר, שאל המנחה. המשתתפים – חדי לשון, מבריקים, סטודנטים לפילוסופיה, ליחסים בינלאומיים, למזרחנות, להיסטוריה ולסוציולוגיה, מצטיינים בתחומם ובכיתתם – עיינו שוב בשיר וחשבו.

 

"אני חושב", אמר אחד, "שעמיחי מתכוון כאן למשהו מאוד יהודי, מאוד משיחי. הוא מייחל ליום שבו לא יסתכלו על ההיסטוריה כעל משהו מאובן, מרוחק, קשת מן התקופה הרומית, אלא יבינו שהאדם, היושב עם סל של ירקות ופירות לביתו הוא זה שממשיך את הקשת הזאת, הוא זה שמגשים אותה, דרך כל המלחמות, כל המאבקים, כל המאוויים שהתנקזו לעיר הזאת. כבר לא יהיה צורך באבן הקפואה; האדם יגשים את ההיסטוריה". כמה מן הנוכחים הנהנו בהסכמה.

  • " כשאחד המורים נשאל מדוע אין עוסקים בנושא הפלסטיני, השיב: אנחנו רוצים, לרגע, להתרומם מעל האקטואליה, להגיע אל הרעיונות. אנחנו רוצים לראות איך אפשר לעלות רגע אל האידיאות "

 

אך אז קם אחד אחר, סטודנט מאוניברסיטת ניו יורק, פעיל למען ישראל: "אני חושב ההפך", הוא אמר, "עמיחי אומר כאן משהו שאנחנו לא שומעים מספיק. הוא אומר: 'צריך להפסיק להתייחס לעצים ולאבנים, לקשתות מן התקופה הרומית. צריך להתייחס לחיים. לאדם שקנה פירות וירקות לביתו. להמשכיות. הגיע הזמן לשים בצד את כל המלחמות, המאבקים והמאוויים שאתה מדבר עליהם ופשוט לחיות'. זה מה שהשיר הזה מבטא". הקבוצה הקשיבה.

 

הפיל בחדר

בכיתת הלימוד, סביב טקסטים מקראיים וציטוטים של י"ל פינסקר ותיאודור הרצל, נשמרה אווירה של רוגע ונעימות, ובסיום יומה השלישי של התוכנית, החליט אחד המשתתפים לשאול בקול רם מדוע אין עיסוק בתחומים אקטואליים שקשורים למדינת ישראל, ובאופן ספציפי, מדוע אין עיסוק בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ה"פיל הלבן שנמצא בחדר", לדבריו.

 

השאלה הזאת לא נופלת על אוזניים ערלות. מתפתח דיון קטן סביבה, ואחד המורים בתוכנית הביע את דעתו בעניין. "אנחנו רוצים, לרגע, להתרומם מעל האקטואליה", הוא אמר, "אנחנו רוצים להגביה עוף, להגיע אל הרעיונות. הרבה פעמים אנחנו מסונדלים בשיח האקטואלי, היומיומי, הבוער, ושוכחים את המקומות שמהם זה מתחיל, מהמצע הרעיוני. אנחנו לא בורחים מהאקטואליה, ממש לא. אנחנו רוצים לראות איך אפשר לעלות רגע אל האידיאות, ומתוכן לרדת שוב אל האקטואליה, מצוידים בעדשה עשירה יותר, צבעונית יותר. כבר זמן רב מדי שאנחנו מנהלים שיח פשטני, צעקני. אנחנו רוצים לנסות משהו אחר".

עוד בבית אבי חי