במקום הוקעה - הבנה

במשך שנים היו ההומוסקסואלים והלסביות בחברה הדתית עמוק בארון, ואלה שיצאו ממנו חוו ניתוק והשפלה. בשנים האחרונות חל שינוי מסוים, אף שבקהילה עדיין לא חולמים על הכרה מלאה

יעל משאלי, סופרת ופובליציסטית דתייה, גילתה לפני כמה שנים שבנה הלל הוא הומוסקסואל. "זה לא הטריד אותנו", היא אומרת, "בחיים שלנו יש ממילא קונפליקטים רבים בין הערכים שלנו לבין הערכים הדתיים, ואנחנו מוצאים להם פתרונות שונים, וזה אחד מהקונפליקטים האלה".
תומך בזכויות הלהט"בים 
צילום: פלאש 90
בהשראת התהליך שעברה משאלי עם בנה, היא כתבה את ספרה "שעשני כרצונו", ובו תיארה דמות של בחורה לסבית דתייה. "זו בפירוש היתה דרך לפרק את הנושא הזה", היא אומרת.

איך את רואה את היחס של החברה הדתית ללהט"בים?

"יש כמה התייחסויות. ההתייחסות החרדית מכחישה את האפשרות שזה קיים בכלל, ופשוט מתעלמת מזה. בחברה הדתית-ציונית, לעומת זאת, אני מכירה שני סוגי התייחסות: ההתייחסות הלגיטימית, שאומרת: 'אני מבין את זה, אני מקבל את האדם, אבל אני לא יכול לקבל את הפרקטיקה של זה, כי זה אסור'; והתייחסות שניגשת לזה ממקום נפשי-פנימי של דחייה, של גועל, בניסיון לעטוף את זה בהצדקה הלכתית. אפשר מיד להבדיל בין אנשים שאמנם העניין ההלכתי הוא הקובע אצלם, אבל במישור האישי הם מתייחסים בכבוד להומואים וללסביות, ובין אנשים שאפשר לראות עליהם שיש משהו נפשי פנימי שדוחה אותם. עם אנשים כאלה קשה לי יותר. בזה אין שום הבדל בין דתיים לחילונים: אנשים שנגעלים מזה קיימים בשני המגזרים. חלפה כמעט שנה מאז שהלל יצא מהארון, ולפחות לפי מה שאני נחשפת אליו, הקבלה היא כל כך פשוטה וכל כך יפה. כל ההדהודים של זה היו חיוביים".

ההומואים הדתיים היו קיימים מאז ומתמיד והתמודדו עם הקושי ועם הקונפליקט, אך במשך שנים רבות לא היה הד למצוקתם, לא הופנה זרקור אל ההתמודדות היומיומית הסבוכה. ההומוסקסואליות נתפסה בציבור הדתי כשייכת בעיקר לציבור החילוני, שאין לה נגיעה לשומרי תורה ומצוות.

ב-15 השנים האחרונות חלו שינויים מהפכניים בתחום: פורומים רבניים עוסקים בשאלת הקונפליקט בין נטייה חד-מינית ובין חיים על פי ההלכה, והשאלה נידונה בכתבי עת ובעיתונות הדתית, מועלית בתנועת בני עקיבא ובבתי ספר דתיים ואף מקבלת ביטוי דומיננטי בתרבות. " חשוב ליצור תשתית חברתית שבה הומואים ולסביות דתיים מוצהרים קיימים בציבור הדתי בתור עובדה. אם יום אחד יתחולל שינוי הלכתי, זה יקרה בעקבות מציאות חברתית מסוימת שקיימת, וזו המשימה כרגע - ליצור את התשתית החברתית הזאת " ברביעי הקרוב שורה של ארגונים פלורליסטיים, ובהם קולך, ירושלמים והארגונים הלהט"בים חברותא ובת קול, יקיימו את אירוע פסח שני, שהוכתר בשנים האחרונות כיום הסובלנות הדתית. השנה יתמקד האירוע ביחסה של החברה הדתית ללהט"בים ובייצוגם של הומוסקסואלים ולסביות בספרות ובקולנוע בפרט. מה השתנה בדרך שבה מתייחסת החברה הדתית לחד-מיניים? אילו גבולות נפתחו, אילו מחסומים נשברו? והאם השינויים האלה מרמזים על תמורות משמעותיות יותר שנכונו להומואים וללסביות הדתיים?

להומואים דתיים רבים כיום ישנה זהות כפולה; הם מסתירים את נטייתם המינית ממשפחתם ומסביבתם הקרובה, עוברים בין שני העולמות. זאב שביידל, קרימינולוג ומרצה באוניברסיטת בר אילן, הוא אחד הדתיים הראשונים שיצאו מהארון והכריזו על עצמם כהומוסקסואלים. "התחלנו להתראיין ולצאת מהארון בסוף 2002", הוא נזכר, "עצם הדיון בנושא לא עבר אז את סף הלגיטימיות בחברה הדתית. לא היה לגיטימי לדבר על זה אפילו. היינו צריכים להוכיח שאנחנו קיימים, ליצור יש מאין. השינוי קרה לאט לאט, ולא מעט בזכות האינטרנט, שהיה זרז לנושא הזה, בין אם במערכת השו"ת האינטרנטית ובין אם בפורטלים הדתיים. עקב כך, כיום גם הרבנים החרדיים והלאומיים ביותר מסכימים לדבר על הנושא. נוצר מומנטום, שהוא בעיניי הדבר החשוב ביותר. יותר ויותר אנשים דתיים מכירים באופן אישי הומואים ולסביות דתיים - אם זה הבן, האח או השכן, מישהו מבית הכנסת או מהישיבה. זה משנה את היחס לחלוטין. זה נהפך מנושא תיאורטי לנושא קיים. היכרות עם הומואים ולסביות היא זו שמשנה את היחס השלילי ואת הסטיגמות בכל העולם, וכך קרה גם בציבור הדתי".

"חשוב לייצר שיח". צילום: פלאש 90

התפנית שעברה החברה הדתית ביחס להומואים וללסביות ניכרות לא רק בשיח החינוכי והציבורי, אלא גם בטלוויזיה, בקולנוע ובספרות. התרבות והתקשורת מלאות בשנים האחרונות בדמויות של הומואים ולסביות דתיים. ייצוגים בולטים  הופיעו בסדרה "סרוגים", בסרטו של חיים אלבום "ואהבת", בסרט "עיניים פקוחות" של חיים טבקמן, בסרט "הסודות" של אבי נשר ובספרים של חנוך דאום "רב הנסתר" ו"אלוהים לא מרשה".

 

כבר לא נושא מגונה

הרב האורתודוקסי הראשון בישראל שעסק בשאלת ההומוסקסואליות היה רונן לוביץ', רבו של ניר עציון. לוביץ' כתב מאמר בנושא ב-1997, שהדרך לפרסומו היתה רצופה מכשולים וקשיים. "היו כל מיני טענות כלפיי כשרציתי לפרסם את המאמר", משחזר לוביץ'. "טענה אחת היתה שאין מה לדבר על הנושא, שזה אסור, נקודה. טענה שנייה היתה שאין דבר כזה בציבור הדתי, וזה קיים רק אצל חילונים, אז אין טעם לעסוק בזה בכתב עת דתי. הטענה השלישית היתה שזה נושא מאוס ומגונה שלא ראוי לעסוק בו".

 

בסופו של דבר, המאמר פורסם, וארבע שנים מאוחר יותר פירסם לוביץ' מאמר נוסף בכתב העת "דעות", שזכה להדים רבים. במאמרו קרא לוביץ' להכיר בתופעה חרף האיסור ההלכתי החמור, וגם אם לא להעניק לגיטימציה למעשים, לכל הפחות להכיל את ההומוסקסואלים הדתיים ולגלות סובלנות כלפיהם. במונחים של הימים ההם - ויש שיאמרו זאת גם כיום - הדברים היו מהפכניים. "לא זכיתי לשום ביטוי של הזדהות, רק לקיתונות של ביקורת",  אומר לוביץ', "אך מאז חלה תמורה גדולה בציבור הדתי. יש הבנה גדולה יותר שהדרך להתייחס ללהט"בים היא לא על ידי הוקעה, הרחקה וניתוק קשרים, אלא על ידי הבנה, התחשבות וסובלנות. יש כיום הרבה יותר נכונות לעסוק בנושא. כיום דנים בו ומדברים עליו בכנסים רבניים, בוודאי בזרם האורתודוקסי-מודרני, אך גם בזרמים שמרניים יותר".


האיסור מהתורה לא השתנה, אבל היחס החברתי מחבק יותר. צילום: פלאש 90

כשניגשת לעסוק בנושא הזה בפעם הראשונה, מה המטרה שהצבת לעצמך?

"באופן רשמי ומוצהר, המטרה שלי היתה לפתח סובלנות. לפני 15 שנה המצב היה שכל בחור או בחורה דתיים שגילו שהם נמשכים לבני מינם עזבו את החברה הדתית ונודו מחיק משפחתם. המטרה העיקרית שלי היתה לאפשר את ההכלה שלהם בתוך החברה, וידעתי שיש לכך משמעויות מרחיקות לכת. מדובר בדיני נפשות ממש, מכיוון שנער דתי שמגלה שהוא הומו נתון במצוקה קשה ובדיכאון. יש כאן גם משמעות מרחיקת לכת מבחינה דתית: ההכלה הזאת מאפשרת ללהט"בים להישאר דתיים, לקיים מצוות, לבוא לבית הכנסת ולהשתתף בחיי הקהילה ולא לעזוב את הדת. אפשר להישאר אדם דתי ולחיות עם הנטייה הזו".

ומה באשר לקונפליקט שבין הנטייה המינית ובין עולם ההלכה? איסור משכב זכר מפורש בתורה; האיסור על קשר מיני בין שתי נשים מובהק פחות, אך שני האיסורים נתפסים כחמורים. לוביץ' אומר כי אין תשובות חד משמעיות. "התשובות שונות במקרים שונים", הוא אומר, "יש כאלה שהנטייה החד מינית שלהם היא גבולית, והם יכולים לעבור תהליך שיאפשר להם לקיים חיי משפחה. לעומת זאת, יש רבים אחרים שזה לא בא בחשבון מבחינתם, ולגביהם, יש אפשרויות שונות: יש כאלה שמעוניינים להימנע מלחטוא, ולהם אפשר להתיר קיום קשר חברתי הדוק עם בן זוג, ללא האקט המיני שאסור מן התורה ואיני יכול להתיר אותו. יש כל מיני אפשרויות במסגרת ההלכה".

 

"אני לא מצפה למהפכות הלכתיות מיידיות שיאפשרו להומואים דתיים לנהל מערכת יחסים", אומר שביידל, "החשיבות היא ביצירת השיח. עצם הדיון החברתי חשוב מאוד. חשוב ליצור תשתית חברתית שבה הומואים ולסביות דתיים מוצהרים קיימים בציבור הדתי בתור עובדה. אם יום אחד יתחולל שינוי הלכתי, זה יקרה בעקבות מציאות חברתית מסוימת שקיימת, וזו המשימה כרגע - ליצור את התשתית החברתית הזאת".

עוד בבית אבי חי