החלומות שהצילו

"כולם אומרים: 'יודית תהיה סופרת'. היא דווקא רוצה להיות סופרת, אבל איך נעשים סופרים? לומדים את זה? נולדים עם זה? על מה היא תכתוב? היא לא בטוחה שיש לה מה לספר". הסופרת יהודית רותם כותבת על הילדה יודית, שעמדה בהבטחתה


 איך נעשים סופרים? לומדים את זה? (think stock )
"יודית, ג'רה הוזו!" (בואי הביתה), מפלח קול אישה חד את הדממה בפרדס. העלים מתחילים לרשרש, המשאבה ששקטה עד אז מתחילה לשקשק. ממרחק מה פותח בוגר, כלבו של השומר, בנביחות. יודית מיישרת את ברכיה ומותחת את חצאיתה. הספר נופל לגומה מתחת לעץ התפוז. היא מרימה אותו מעפר, מנערת גרגרי חול ועלים יבשים, וממשיכה לקרוא.  

לא, יודית לא הולכת הביתה. הספר מענג מדי, יפה מדי, ובשביל עונג ויופי שווה לספוג צעקות, אפילו מכות. כשהערב מתחיל לרדת, היא נאנחת, מניחה עלה-סימנייה באמצע הדף, ומשתופפת דרך קרע בגדר הגובלת בחצר ביתה. במטבח, אמה מביטה בה בזרות. "ספרים לא הצילו אף אחד בבודפשט", היא אומרת. גם את החכמים שקראו ספרים שלחו ל"שם", ואם מישהו "חזר", זה היה בזכות הידיים שלו, והשכל, וה"פרקטיות". לא החלומות.

המורה ד"ר פרנקל, שהיה עם הוריה ברכבת קסטנר ובמחנה הריכוז ברגן בלזן, שולח את הדקלומים שלה לעיתוני ילדים ("הצופה לילדים", "דבר לילדים"). כשהם מתפרסמים, הוא תולה אותם על לוח המודעות בפרוזדור. אפילו אבא שלה גאה בה. כולם אומרים: "יודית תהיה סופרת". היא דווקא רוצה להיות סופרת, אבל איך נעשים סופרים? לומדים את זה? נולדים עם זה? על מה היא תכתוב? היא לא בטוחה שיש לה מה לספר. בינתיים היא בכיתה ג' וקוראת כל מה שנקלע לידה, גם ספרים שאינם מתאימים לגילה, כמו "האדונית והרוכל", של סופר בשם ש"י עגנון. הסיפור כל כך הפחיד אותה, שבלילה התעוררה בצעקות. חוץ מזה, היא לא הבינה משהו: הרי יש אדון, ויש גברת, אז מה זאת המילה הזאת "אדונית"? אבל אין לה את מי לשאול. הוריה מדברים רק הונגרית. 

פתאום, מהיום למחר, הם עוברים מהמושבה והפרדס לעיר בני ברק. במקום בית הספר מזרחי אביה רשם אותה ואת אחיותיה לבית יעקב. החברות החדשות שלה אומרות: "יודית תהיה סופרת", כי החיבורים שלה תמיד הכי יפים בכיתה. ברכה המורה לעברית מחמיאה לה: "יהודית, יש לך דמיון וגם שפה יפה ועשירה. רואים שאת קוראת ספרים. תמשיכי".

תוך שבועיים היא קוראת את כל הספרים בספריית בית הספר. בבני ברק אין ספרייה עירונית, ומניין יבוא עזרה? נס! היא מגלה ספרייה חבויה מאחורי בית ההסתדרות ברחוב רבי עקיבא, ויש בה כל מה שמאווה לבה: ז'ול ורן, ויקטור הוגו, קורנל מקושינסקי, ארתור קונן דויל, ימימה טשרנוביץ, קרל מאי, אריך קסטנר, ג'ורג' אליוט, ועוד ועוד ועוד - ים של ספרים, אוצרות עלי באבא, גן עדן עלי אדמות. הספרניות הרחומות קוראות את הרעב בעיניה. בכל יום היא חוזרת הביתה עם שלושה ספרים - שניים היא תוחבת תחת בית שחייה ואת השלישי היא מחזיקה בשתי ידיה, הולכת הלוך וקרוא, נתקלת בעמודי חשמל, בגדרות, באנשים.


גם בחנה'לה ובבתיה'לה ובמרימה'לה המלשניות היא נתקלת, והמחנכת קוראת לה לשיחה ומזהירה אותה לא לקרוא את הספרים המשחיתים מבית ההסתדרות, כי "ספרים שלא נבדקו ואושרו הם הרס לנשמה". כשהיא ממשיכה להתגנב לגן העדן שלה, שוב היא נתפסת. "תקראי ספרים, אבל רק 'משלנו'! מה רע במשה פראגר ובדוד זריצקי?", תובעת המנהלת את עלבונם של הסופרים המנוחים. "קראתי אותם", היא מתריסה, "המורה ברכה אמרה שאקרא, אבל אין לי מה לקרוא!".


שלוש פעמים בשבוע היא מתגנבת בין הסמטאות. עכשיו נקרא גם אביה למנהלת, שנוזפת בו כבילד. הוא כועס, אוסר עליה לדרוך על סף הספרייה, ואוי לה אם תפר את האיסור!

בארון הספרים של אביה בולט ספר שנראה כמו כרך גמרא. שמו "עין יעקב", ואותיותיו אותיות של רש"י. היא מתוודעת לחז"ל ולמדרשיהם היפים, אוצר בלום, אבל אמה אומרת שיותר חשוב שתדע לעשות דברים בבית, ושבגלל הספרים היא עצלנית, ואביה
"יודית תהיה סופרת"
אומר, בשם אותם חז"ל, ש"כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות", כלומר דברים מיותרים. בלילות היא קוראת מתחת לשמיכה. אביה מכבה את האור בחדר, וכשעולות נחרותיו מחדר השינה היא מדליקה את מנורת הלילה וקוראת עד שהשינה נופלת עליה. פעם נפלה המנורה, ורק בנס ניצלה כסת הנוצות התפוחה משריפה.

יגידו כולם מה שיגידו, לעולם לא תפסיק לקרוא, ובלי שום "בלי נדר" - היא מבטיחה לעצמה. וכשתגדל, היא באמת תהיה סופרת. הנה, כבר יש לה על מה לכתוב.

למידע על סדרת המפגשים בנושא תרבות הילדים של ראשית המדינה לחצו כאן

ואם בא לכם, אתם מוזמנים להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי