הלשון היא שפת הנפש, מכורה פנימית, המילים הראשונות הדהדו בי בשפתה של אמי, שלא הייתה עברית ובשירי הערש ששרה לי סבתי לפני השינה בערבית קמאית מוו'אלית רחוקה, שהזכירה לי את סיפורי אלף לילה ולילה. שפת המהגרים, שאותה ינקתי בילדותי, נותרה פנימית, נסתרת ונהדפה לימים על ידי העברית עליה גדלתי כצברית ילידת הארץ. שפת המהגרים העתיקה הזאת זלגה אל תוך חלומותי יחד עם סיפורי עלי באבא ואלאדין והנסיך נור. כבר בילדותי המוקדמת הייתי מבחינה בניואנסים שפתיים אצל בני משפחתי הקרובים ביותר: אמי, אבי ובעיקר סבתי, ששהיתי רבות במחיצתה, והייתי נעלבת אם אמרה לי מילת פינוק הפחותה בערכה בעיני (הייתי מדרגת מילים לפי טון ,צליל, הגייה), או ממילה שאמרה לנכדיה האחרים, או אם נהגתה המילה בנזיפה מתוך הרגל או כלאחר יד, או שהסתלסלה באותיות גרוניות מלוחלחות. נהגתי לפרק מטפורות ומטבעות לשון לחלקיהם השונים ולבדוק כל חלק לחוד, תהיתי למשל כילדה על המטפורה "יוצא דופן". האם משמעה שיצא מדפנות הקיר או הכובע כמו במופע קסמים? לימים, כשכתבתי את ספרי, ירשו גיבוריו את הרגישות הזאת לשפה. ספרי "לאורה" נכתב בשלושה רובדי שפה: עברית, ערבית ואיטלקית, ובקטעים מסוימים ברומן תוהה הגיבורה, כפי שתהיתי אני כילדה, על משמעויותיהן של מילים. חוקרת את ה"געגועים".למילים יש עוצמה אנרגטית. טואג
"ונזכרתי פתאום בסבא. איך ביקשתי ממנו פעם שילמד אותי לכתוב "געגועים" בשפה של התנ"ך.
והוא לימד אותי. כתב אותה אות אחרי אות במחברת שלי.
"איזה מילה ארוכה זאת, סבא!" אמרתי לו כשגמר לכתוב.
"ארוכה כמו הגעגועים עצמם, בתי, כאורך הגלות, כשנמצאים בגלות."
"מה זה?" שאלתי אותו, לא מבינה את המילה האחרונה שאמר.
"גלות זה להיות רחוק מהמקום שבו נולדנו, או מהמקום שאנחנו אוהבים." הוא עונה, השחור בעיניים שלו נוסע לארצות הרחוקות שלו, להביא משם עוד מילים. "או... רחוק מאנשים שאנחנו אוהבים," הוא מוסיף, והשחור חוזר למקום שלו באמצע העין.
"ואם תשימי לב, לאורי, בעברית, בשפת הקודש שלנו, לאורי, במילה 'להתגעגע' יש פעמיים 'גע' 'גע', אחד אחרי השני. שמת לב?"
"איפה, סבא?" אני שואלת ומחפשת.
וסבא כותב לי את שתי המילים, ואחר כך אני מוצאת אותם בתוך המילה. "מצאתי, סבא!" אני אומרת ומחזקת את המילים האלה בעיפרון השחור שלי.
"את יודעת למה פעמיים, לאורי? זה בגלל שכל כך רוצים לגעת במי שרחוק, אבל אי אפשר..." "ובשפה שלנו, סבא, אומרים אִיתְוָו'חַשְׁצַ'ק, התגעגעתי אליך.
בתוך המילה הזאתי שומעים את המילה "וָו'אחְשׁ, חיה. למה?" אני שואלת.
"תגידי את למה, לאורי," סבא לא מוותר.
"מי שמתגעגע לא יכול להתאפק. הוא כמו וו'אחש, כמו חיה, בגעגועים שלו, בכל הגוף שלו ובכל הנשמה הוא רוצה את המולדת הזאתי הרחוקה, נכון?" אני צועקת פתאום את התשובה.
"נכון, בתי, נכון," הוא אומר ומלטף לי את היד, להרגיע אותי קצת.
ורציתי לשאול אותו: סבא, תגיד לי, איך אומרים "געגועים" באיטלקית? תגיד, גם בשפה הזאת המילה ארוכה וכואבת, ומי שאומר אותה – בחיים, בחיים לא ישכח! הא?"
(מתוך "לאורה")
שפת הנכדים
אל העברית אני קשורה בטבורי, אבל העברית החדשה, הטרנדית, עם כל האינגליזמים והאמריקניזמים שחדרו אליה מהמערב מצערת אותי מאוד, עברית רזה ושדופה בספרות הנכתבת היום אף היא מצערת אותי. אני מודעת לכך שעגנון יש רק אחד, אבל מתגעגעת ליום שבו ההתכתבות עם המקורות העשירים שלנו תהיה שוב רלוונטית ושוב משמעותית כמו פעם, ולא נוציא ישן מפני חדש. "אני מודעת לכך שעגנון יש רק אחד, אבל מתגעגעת ליום שבו ההתכתבות עם המקורות העשירים שלנו תהיה שוב רלוונטית ושוב משמעותית כמו פעם, ולא נוציא ישן מפני חדש"
למילים יש עוצמה אנרגטית, לא לחינם נאמר שחיים ומוות ביד הלשון, העולם עצמו נברא מעשרים ושתיים אותיות, עשרים ושניים כוחות רוחניים. צריך להשתמש בזה בזהירות. בתוך מילה מסוימת טמון לעיתים גם היפוכה כך שב"יופי" חבויה המילה "פוי" וב"שפע" – "פשע" וב"עֹנג" – "נגע", ובין ה"גאולה" ל"גולה" מפרידה רק האל"ף שהיא האמונה. הבחירה תמיד בידינו להתאים לבוש כזה או אחר למעשינו והשפה היא אכן לבוש הנפש מלבושן של המידות. כיום נוטים לכבס את המילים ולא לזקק ולזכך את המעשים. חוסר התואם בין המילה המכובסת למעשה תמיד צורם. דויד גרוסמן כתב על כך בספרו "הזמן הצהוב". לצערי, זה בא לידי ביטוי בתחומי חיים רבים, וזוהי זילות מפורשת בטוהר המילה.
לכן אני אוהבת שיבושי לשון רק כשהם יוצאים מפיהם של ילדים. ילדים מסוגלים להמצאות לשוניות מקוריות. כשבתי הייתה בת שלוש היא הסתפקה בפועל אחד רב משימתי: להדליק את האור ולהדליק את הברז, להדליק את החלון, וכך, בלי להתכוון, זרעה אור על כל סביבותיה. לא ניסיתי לתקן אותה, אלא להתחמם מעט מאורן של הטעויות המתוקות שלה. השפה שלה הייתה ציורית להפליא. כשרצתה שאכסה אותה בשמיכה אמרה: "אימא, תשמיכי אותי". הראשוניות שבשפת הילד מזכירה את לשון המראות שביאליק כותב עליה בפואמה "הבריכה". אני זוכרת שבאחד הטיולים עם נכדתי בת הארבע בשדרה היא שמעה את אוושת הרוח בעצים וקראה בהתפעלות: "סבתא, הרוח עושה מראקס בעץ" (מלשון מראקס – כלי הקשה מקסיקני), וכששאלתי אותה למה עושה כך הרוח השיבה: כדי להראות לכו...ל...ם שהוא יפה". את הדימוי הציורי הזה כמובן שגנבתי מיד לספרי. כך, שפתה הקמאית של סבתי, שנלחשה אל תוך לילותי כתינוקת, נעורה בי היום מחדש כסבתא לנכדים, ואני שולפת ממנה מדי פעם מילים רכות ושרה אותן לנכדי:
"הם מוציאים ממני נהמה צפון אפריקאית קדומה בשפת אימי: כפרה, יא וו'לדי, יא זרירי, יא חביבי יא עומרי – אני פועה אליהם הברות לחות ועמוקות במקום עברית: אפרוחי, עוללי, קטני, נשמתי, וידי לשות, צובטות, מכרסמות את הלחיים העגלגלות המפתות אלי מבט רך כל כך בסופגניית הפנים שלהם. אני פרפר, אני ציפור, אני בלרינה בלהקה של גמדי קרקס, כשאני משמרטפת את העריסה שלהם, נר לילה ונר יום ליד הטרמפולינה המערסלת את גופם התינוקי. אני שטיח. אי אי אי, יא חביבי יא חייאתי, ש.. שש.. צו'קי, בוקי ,מוקי ,צ'י צ'י,,, קוקו.. גרר... ברר, מש...מש שלי – אני מג'ברשת אליהם שירים. באותם רגעי חסד קסומים כשהם כחולים מאהבתי, אני הזאב ולא הסבתא."
(מתוך הבלוג של חנה טואג באתר בננות)
חנה טואג. סופרת. זוכת פרס תחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ – 2001. ספריה: "עלים של חסה" (2004, כרמל); "לאורה" (2009, מודן – זוכה פרס קוגל לספרות יפה). זה עתה סיימה לכתוב את הרומן "הרובע הקטן"
