השביל שלו

עינת יקיר
12.02.13

המשורר בנימין שבילי מרגיש בנוח דווקא עם חוסר שייכות. זו גם הסיבה שהוא היה מוכן לשלם מחיר כבד בשביל למצוא את הקול הייחודי שלו

 

שִׁירָה פְּשׁוּטָה / שִׁירָה קַלָּה / כְּמוֹ בְּחֻפָּתָהּ כַּלָּה

שִׁירַת חָתָן הַמִּתְמַסֵּר / שִׁירָה קַלָּה לְלֹא הֶסְבֵּר

שִׁירַת אֲנִי וְלֹא אַחֵר / שִׁירָה שֶׁלֹּא צְרִיכָה גָּדֵר

שִׁירַת תְּשׁוּקָה וּנְשִׁיקָה / בְּלִי קֻשְׁיָה בְּלִי מְצוּקָה

שִׁירַת בָּשָׂר שִׁירַת הַגּוּף / שֶׁבָּהּ כֻּלִּי אֶהְיֶה אָפוּף

שִׁירָה בְּלִי אוּף שִׁירָה לָעוּף / הַרְבֵּה פְּנִים מְעַט פַּרְצוּף

שִׁירָה פְּשׁוּטָה שִׁירָה קַלָּה / אִתָּךְ אָרוּץ לִקְרַאת כַּלָּה

 

(כל השירים מובאים מתוך "ספר יסירה")

 

לבדי

אני זוכר את הפגישה הראשונה עם ספר הזוהר. את כל הפרשנות שנתגלתה לי. זו היתה התגלות גדולה של השפה העברית. מפגש מסוג כזה קרה אולי כבר לפני כן, אבל את זה של הזוהר אני זוכר באופן עמוק, שחדר אל הכתיבה. אני זוכר את פירוש הסולם שנחשפתי אליו לראשונה בלימודיי באוניברסיטה, שם למדתי גם מחשבת ישראל וספרות אצל הגדולים ביותר. גדלתי בשנות ה-60-70 לרוק הכי טוב שהיה, וכשלמדתי באקדמיה היו שם ה"רוקיסטים" הכי טובים של הספרות – דן פגיס, עזרא פליישר, דן מירון, ומי שידע לנצל את זה יצא עם שקים שלמים של אוצרות. נחשפתי אל מקורות שונים, מספר הזוהר, עבור בפואמה האוטוביוגרפית "אימה גדולה וירח" של אצ"ג ועד הכתיבה החדשנית, ההרסנית הלא-פופולרית והגאונית של ברנר. אחר כך קראתי בלילות, לבדי, המון. שם התגלתה לי השפה העברית באותיות ובמשחקי מילים – להתגלות של המילה יש אצלי מקום מכובד וחשוב.

 "אני לא נהנה בכתיבה". שבילי (צילום: מוטי קיקיון)

יוֹנָה

זֶה

יוֹהַן

סֶבַּסְטְיַאן  

בָּךְ

 

 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת

כְּנָפֵךְ

צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת

יוֹנָה

טַוָּס

אַלְבַּטְרוֹס

שֶׁל הָעִבְרִית

 

(הפתיחה לשיר אַלְבַּטְרוֹס שֶׁל הָעִבְרִית)

 

 

לא זכיתי באור

עם כל הכבוד למילה, מה שלימד אותי לכתוב זה הכאב. זאת העמדה של "לא זכיתי באור מן ההפקר". עם זאת, אני מצוי בכל העמדות ולא רוצה להיות מזוהה דווקא עם ביאליק. בשום אופן לא. לטעמי, יש משהו מאד לאומי ובורגני במה שביאליק מייצג היום – בית ביאליק, רחוב ביאליק, מוסד ביאליק, שם גם יצא הספר שלי. ביאליק הוא משורר שיש בו מחד צדדים מאד ליבידינליים-רומנטיים, ומנגד הוא משורר לאומי, משורר שקהילה גדולה הולכת אחריו, והיום אנחנו מחוברים אליו בכל מיני זונדות, מכשירי-הנשמה. אני אוהב להיות לא שייך. יש משוררים שהבידוד הוא שדה טוב בעבורם, ויש שבעבורם זה סרקופג. לי טוב להיות לא-מחובר, ואם כבר מחובר – אני מעדיף להיות מחובר לאורי צבי גרינברג, בגלל הפואטיקה שלו, הון-גוכית, האקספרסיבית, אני אוהב את הדברים האלה, נמשך אליהם. ב"ספר יסירה" למשל מרגישים יותר את אורי צבי מאת ביאליק. כך או כך, לכל אחד צריך להיות קול חדש.

 

*

הוֹי לָנוּ יוֹנָה שׁוֹנָה וּמְעֻנָּה עַל מְעוֹן הַצְּלָב

עִם שׁוֹט עַל גַּב וּכְאֵב נִשְׂגָּב רַק עִנּוּי נֹאהָב  

            צְלַב     הָאֶבֶן

            אֵיזֶה      אֶבֶן

            אֶבֶן         חֵן

            אוֹ         אֶבֶן

                  סְתָם    

צְלַב הָעֵץ אֵיזֶה עֵץ עֵץ   הַדַּעַת    

עֵץ תְּלִיָּה אוֹ סְתָם עֵצָה     צְלַב

             מַתֶּכֶת    צְלַב

             פְּלָטִינָה צְלַב     

             זָהָב       צְלַב

             חֲלוּדָה  צְלַב

             זְכוּכִית  צְלַב

             מַרְאָה   צְלַב

             גֶּרֶב      מֶשִׁי

             אוֹ סְתָם צְלַב

                קְטִיפָה

             הָעִקָּר  הוּא

             יוֹנָתִי     שֶׁתְּ

             שִׂימִינִי   עַל

                 הַצְּלָב

 

(סיום השיר אַלְבַּטְרוֹס שֶׁל הָעִבְרִית)

 

בראשית היה הדבר

בצבא נחשפתי לטקסטים שבעצם גילו לי שעלי למצוא את הקול של עצמי, שעד שלא אמצא את הקול הזה – אין לי דריסת רגל בספרות. שני ספרים שקראתי אז הולידו ממש את ההבנה הזו: "הברית החדשה" ו"כה אמר זרתוסטרא". זו היתה סדנה ליצירה הכי טובה שעברתי בחיי בתוך המשבר הגדול של החיים בצבא: זה לימד אותי להיות כל אדם בקהילה ולקבל בתוכה אחריות. זה גם חידד את העניין שאין לי מה לחפש אם איני מרגיש שיש לי את הקול שלי. יש לך – יש לך; אין לך – לך הביתה. אחר כך, באקדמיה, כשהבנתי את זה באופן משמעותי – הלכתי הביתה. ברחתי. קשה להיות באקדמיה ולהישאר עצמך – בתוך כל העסק הזה אתה נהיה חקיין. הכל מסוכן מאד. הלכתי מהאקדמיה לדרכי וזה המחיר ששילמתי – מחיר של ויתור על יציבות בחיים. לא הייתי יכול לכתוב מה שאני רוצה אם הייתי מקורקע. " אני כמעט לא מתקן את השירים שלי, כמעט לא נוגע בהם. אבל חשוב לי לדקדק בעניין העריכה. אני מתחבר לדבר אחד – היופי. לא צדק חברתי, לא ימין או שמאל, רק זה. אני נהנה מיופי, וזה גם מה שמנחה אותי בשלב הזה של העריכה: אם אני מרגיש שהוא ישנו – מה טוב; אם לא – אני מוציא אותו החוצה. אני הופך להיות פגאני. כאילו השירים הם דבר חי "

 

*

סֶקְסִי

סְטִי

סֶקְסִי

קְסְטִיז

סֶקְצִי

פָּה רָע

בְּטָעוּת

טָסָה לָהּ

בְּסֶקְס זָר

הֲכִי אַכְזָר

הֲכִי מַהֵר

סֶקְס שֶׁל

אַחֵר

 

קְרָא

אֶת הַשָּׂפָה

עִם הַשָּׂפָה

הִתְנַשֵּׁק

עִם הַשִּׁירָה

בִּשְׁתֵּי שָׂפוֹת

שְׂפָתַיִם

וְלָשׁוֹן

 

(מתוך אַלְבַּטְרוֹס שֶׁל הָעִבְרִית)

 

ציפורה בת יופי

אני לא זוכר את עצמי כשאני כותב. אני לא מכיר משורר שפוי שזוכר את עצמו ברגע הזה. אי אפשר לזכור. כמו במין. כמו באהבה. אני מאד סקרן, לומד כל הזמן, אבל כשאני כותב אני לא חושב. אני כותב בשפה כמו שאני מרגיש. השפה היא כמו אמא. דבר חזק. אני מצוי במסע. מה שאני אוהב בשלב הזה הוא את הלבד של המסע, את הלבד שלי עם היצירה שלי, עם מה שכתבתי, לטוב ולרע. אחר כך, כשאני מסיים לכתוב, עולות שאלות של ארגון. אני אוהב את השלב שבו מתחילים לרקום את הספר. לשבת עם חתיכות בד וחוט ומחט. כשאני כותב – אני לא יכול ליהנות. אי אפשר לדבר על הנאה. האושר הגדול לא מצוי בכתיבה אלא בהתבוננות בעצמך אחרי זה, בראי, ואז עולה תחושה שאם עשית משהו טוב – עשית אותו גם למען אחרים. הבאת ילד לעולם בריא ושלם ונחמד. וכשאתה מתחיל לפתוח את גן הילדים הזה ולסדר אותם – זה כיף עצום. אני כמעט לא מתקן את השירים שלי, כמעט לא נוגע בהם. אבל חשוב לי לדקדק בעניין העריכה. אני מתחבר לדבר אחד –  היופי. לא צדק חברתי, לא ימין או שמאל, רק זה. אני נהנה מיופי, וזה גם מה שמנחה אותי בשלב הזה של העריכה: אם אני מרגיש שהוא ישנו – מה טוב; אם לא – אני מוציא אותו החוצה. אני הופך להיות פגאני. כאילו השירים הם דבר חי.

 

*

רָאִיתִי צִפּוֹרָה בַּת

יֹפִי הַצִּפּוֹר רָעָתָה

אוֹתִי צִפּוֹר רָע בַּת

יֹפִי כָּזֹאת לֹא

אֶרְאֶה עוֹד עַד

יוֹם מוֹתִי

 

(מתוך אַלְבַּטְרוֹס שֶׁל הָעִבְרִית)

בנימין שבילי. משורר. מרצה. זוכה פרס הארי הרשון שלהאוניברסיטה העברית, פרס ברנשטיין, פרס עגנון ופרס ראש הממשלה. ספריו האחרונים שראו אור: הירידה מן הצלב (שוקן, 2000); פה לין הלילה (שוקן, 2002); מילון חדש של ייסורים (שוקן, 2004); שביל החלב (שוקן, 2005); ספריית הלב (זמורה-ביתן, 2011); ספר יסירה (מוסד ביאליק – סדרת כבר, 2012)

 

עוד בבית אבי חי