מילים לא יוכלו לתאר

מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר הובילה את הכוריאוגרף סטפן מילס למסע בעקבות סיפוריהם של ניצולי השואה

המסע של הכוריאוגרף סטפן מילס בעקבות השואה נולד כשענני האבק מפיגועי ה-11 בספטמבר החלו לשקוע. "ניסיתי למצוא היגיון פנימי במציאות, למצוא משמעות בזהות האמריקאית שלי, כמו גם בזהות שלי כאזרח העולם", מספר מילס, מנהל להקת הבלט של אוסטין, טקסס. "צל שחור של מלחמה ריחף באוויר באותה תקופה, ופתאום הרגשתי שעולם הריקוד שלי חלול וחסר משמעות. החלטתי שאני חייב למצוא דרך לפתח דיאלוג מעמיק יותר עם הקהל שלי, ליצור ריקוד שיש בו משמעות".

מתוך מופע הבלט מאת סטפן מילס

החיפוש של מילס הוביל למפגש עם נעמי וורן, ניצולת שואה המתגוררת באוסטין. כך נוצר הרעיון להעלות יצירת מחול שתתבסס על סיפורה. "בהתחלה היססתי", הוא מספר, "הרי אני לא יהודי. אני לא יודע שום דבר על השואה. עד למפגש עם נעמי מעולם לא פגשתי ניצול". וורן היא שעודדה את מילס לצלול לנושא ולהעלות את היצירה. "היא הסבירה לי שבתור אמן אני צריך לנצל את כלי הביטוי שלי כדי לחשוף את הצופים שלי לידע, לדון עמם בנושאים כמו שנאה ורצח עם, ולהעביר מסר בזכותו של הדיאלוג".
" אין 'סיפור שואה' אחד ויחיד, מדובר באוסף של מיליוני סיפורים - כל אחד מהם מורכב וקשה בפני עצמו. היה לי ברור שאי אפשר לספר את כולם, ולכן החלטתי להתמקד באחד - הסיפור של נעמי. אנשים מצליחים לעכל את הסיפור הקשה של היצירה בזכות העובדה שיש בו גם תקווה: בסופו של דבר, נעמי ניצלה. היא זכתה להקים משפחה ולבנות חיים חדשים. יש כאן גם מסר אופטימי "

מילס החל במסע מזורז במטרה ללמוד על השואה ככל האפשר. "תלמידי מערכת החינוך בארצות הברית לומדים על מלחמת העולם השנייה בעיקר דרך נקודת המבט האמריקאית, על הלחימה בנאצים. כשמדברים על השואה קוראים בעיקר יצירות כמו 'יומנה של אנה פרנק' ו'הלילה' של אלי ויזל. הרגשתי שאני חייב לדעת עוד".
 

הוא ביקר במוזיאון השואה באוסטין, נפגש עם ניצולי שואה רבים ושמע עדויות. לאחר מכן יצא למסע בשרידי מחנות הריכוז באירופה. התחנה האחרונה במסע הלימודי היתה ישראל, ובה השתתף בתוכניות חינוכיות של יד ושם וביקר במוזיאון בקיבוץ לוחמי הגטאות. מפגש מכריע מבחינתו היה עם יהודית ארנון, מייסדת להקת המחול הקיבוצית. "יהודית, שהיתה אסירה באושוויץ, הגיעה לישראל והחלה ליצור מחול. היא העניקה לי השראה, והרוח שלה שורה על היצירה שלי", הוא אומר.

 

עם תום תקופת המחקר פנה מילס ליצירת המחול שזכתה לשם "Light/The Holocaust & Humanity Project". "הדברים שלמדתי והחומרים שנחשפתי אליהם השפיעו עליי בצורה חזקה מאוד, והרגשתי שחשוב מאוד לשתף את הרקדנים במה שלמדתי". כחלק מההכנה לפרויקט הרקדנים עברו גם הם תהליך של למידה: הם ביקרו במוזיאון השואה באוסטין, צפו בסרטים, שמעו עדויות וקיבלו חומר לקריאה. "בזמנם הפנוי הרקדנים ייסדו קבוצת קריאה שבה הם שוחחו על הספרים", אומר מילס, "רבים מהם התחברו לנושא בצורה משמעותית מאוד".
 

הוא גילה שהמידע הרב שאליו נחשף אינו מקל על מלאכת היצירה. "פתאום הבנתי שההיסטוריה של השואה סבוכה מאוד. אין 'סיפור שואה' אחד ויחיד, מדובר באוסף של מיליוני סיפורים - כל אחד מהם מורכב וקשה בפני עצמו. היה לי ברור שאי אפשר לספר את כולם, ולכן החלטתי להתמקד באחד - הסיפור של נעמי". דווקא ההתמקדות בסיפור אחד, הוא מרגיש, הפכה את היצירה לאוניברסלית יותר, כזו שמאפשרת לקהלים שונים להזדהות עמה. "אנשים מצליחים לעכל את הסיפור הקשה של היצירה בזכות העובדה שיש בו גם תקווה: בסופו של דבר, נעמי ניצלה. היא זכתה להקים משפחה ולבנות חיים חדשים. יש כאן גם מסר אופטימי".
 

בערב הבכורה, מספר מילס, ישבה נעמי באולם. "היא סיפרה לי שהיצירה החזירה אותה לשם, לשואה. הזיכרונות חזרו אליה בצורה חיה". מאז שעלתה היצירה, ב-2005, היא זכתה להצלחה עצומה, הוצגה מאות פעמים ברחבי ארצות הברית ואף צפויה להגיע לישראל בחודשים הקרובים, במסגרת פסטיבל עכו.
 

אתה סבור שישראלים או יהודים שצופים בבלט מבינים אותו באופן שונה מצופים שאינם יהודים?

"אני חושב שכל אדם חווה את היצירה בצורה שונה מזה שיושב לצדו באולם. נכד לניצולי שואה יגיב אחרת ממי שעבר את השואה בעצמו. המחול מורכב מסמלים וממטאפורות, ולכן פתוח לפרשנות".

 

הבחירה להתמודד עם השואה דרך עולם המחול אינה מובנת מאליה.

"אני מרגיש שזה כלי טבעי מאוד. כשעבדתי על היצירה צפיתי בהרבה סרטים שהנאצים צילמו. אין בהם מילים או צלילים, ורואים בהם רק מציאות אנושית קשה: פרצופים מלאי אימה, כאב ומוות. יש מי שיחשוב שמחול הוא לא האמצעי הטוב ביותר להמחיש בעזרתו סיפור קשה כל כך, ושצריך להיצמד למילים. אני מאמין שהמחול הוא אמצעי ביטוי מתאים מאוד, כי אין מילים שיכולות לתאר אובדן כל כך גדול". 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי