טוב לחיות חיים ראויים

לפני שנים רבות נפגשתי עם עורכת מאחת מהוצאות הספרים הגדולות. הנושא היה כתב היד שלי, שהעורכת מצאה בו עניין רב. הפגישה התנהלה באווירה עניינית ונעימה, ולפתע היא שאלה אותי, "לא שזה חשוב בכלל, אבל אתה ימני בדעותיך, נכון?". השבתי בפשטות, "לא, ממש לא", ועברנו הלאה. אבל עד היום אני לא יכול לשכוח את הרגע הזה. לא מפני שבאותם ימים תאמו דעותיי את אלה של שלום עכשיו, והמשפט שלה נראה לי מוזר (אני ימני?), אלא מפני שהיא בחרה להעלות אותו אחרי שיחה על קטע מסוים בספר.

הקטע עסק ביוסף טרומפלדור, במילים האחרונות שלו. גיבור הספר שלי מלא זעם על כל אותם היסטוריונים שמנסים בכל דרך להוכיח שלא אמר את המילים "טוב למות בעד ארצנו". רשות הדיבור לכתב היד שלי (שאגב, מעולם לא ראה אור): "הם מוכרחים לדעת כי המשפט לא נאמר. נוח ונעים לפחדנים להאמין שהגבורה כלל לא קיימת, שכולם פחדנים. אין גיבורים כי אין גבורה. כך הפחדנות נסבלת, לגיטימית, מותרת, וכל משפט הרומז על אצילות, על גבורה, הוא אויב שיש להכריתו. חיי ההיסטוריונים האלה הם קודש להוכיח כי מה שאינו מצוי בנפשם אינו קיים כלל בעולם. ומין טרופלדור כזה, במשפט טהור, כמעט ילדותי, קם והורס את תקוותם. 'טוב למות בעד ארצנו'... אם רק יוכיחו שלא נאמר המשפט, שלא היה דבר מעולם...".

טרומפלדור הוא הגיבור שלי, לא בגלל מותו אלא דווקא בגלל חייו. בהקשר זה, אין זה חשוב אם אמר או לא אמר "טוב למות בעד ארצנו". הוא חי את המשפט הזה, ולא מתוך השתוקקות שאהידית למוות, אלא מתאוות חיים. חיים ראויים.

טרומפלדור חורש בשדה,  1913. (פלאש 90)

אני מנסה לפרק את המיתוס העוטף את טרומפלדור, וממרומי גילי, לעקוב אחר חייו, פעולותיו, החלטותיו. הרי לא היה בן אנוש שונה ממני. האם לא פחד כשנפל בשבי היפנים? האם לא חשב על רצונו בבת זוג, במשפחה? איך התייחס בחדרי חדרים לנכותו? נדמה לי שדווקא בלי המיתוס, כשאני זוכר עד כמה היה כמונו, בשר ודם, הוא נהפך לגיבור שלי. ההתנדבות לצבא למרות השקפותיו הפוליטיות האנטי-מיליטריסטיות (האם העורכת שלי ידעה זאת?), הלחימה האמיצה בצבא הרוסי, הפציעה ואיבוד היד, השיבה לחזית למרות נכותו, הנפילה בשבי, ליכוד היהודים במחנה השבויים, התמיכה בהם בכל דרך אפשרית (כולל הקמת הארגון בעל השם הקסום בני ציון השבויים ביפן), השחרור, ההצעה הנדיבה שקיבל מפי הצאר עצמו לקריירה צבאית נוחה והמרתה בפעילות ציונית ועלייה לארץ ישראל.

אני מנסה לדמיין אדם מבוגר, נכה, שעבר חוויות קשות, שברגע ההכרעה של חייו, הולך בעקבות רעיון מופלא ומוזר של מדינה לבני העם היהודי. גבורה? שיגעון? אי הבנת המציאות? כך או כך, בעיניי זהו רגע הגבורה של טרומפלדור. זה ולא אחר. האם הייתי אני מוותר על חיי הנוחות והיוקרה שהוצעו לו ומעז, כמותו, להצטרף ב-1906 לקפיצת הבאנג'י הידועה היום בשם ציונות?

ב-14 השנים שנותרו לו עד מותו ההירואי בחצר תל חי, המשיך טרומפלדור לחיות חיים מלאים, שהם הרבה יותר מהסך הגלום במשפט "טוב למות בעד ארצנו". אבל גם ביום חייו האחרון, ולא בגלל שאמר או לא אמר את משפטו, טרומפלדור הוא הגיבור שלי. מי שטרח ללמוד את אירועי יום י"א באדר 1920 יודע שלא הכול שם היה הכרחי וזוהר מרוב גבורה. שני הצדדים, המגנים היהודים והתוקפים הבדואים, לא היו אמורים להגיע לכלל קרב, ומרגע שהגיעו לקרב, היו כמה הזדמנויות להפסיקו לפני תוצאותיו החמורות, אך אלה הוחמצו בדרך שהיא טרגית אבל גם " אני מנסה לדמיין אדם מבוגר, נכה, שעבר חוויות קשות, וברגע ההכרעה של חייו הולך בעקבות רעיון מופלא ומוזר של מדינה לבני העם היהודי. גבורה? שיגעון? אי הבנת המציאות? האם הייתי אני מוותר על חיי הנוחות והיוקרה שהוצעו לו ומעז, כמותו, להצטרף ב-1906 לקפיצת הבאנג'י הידועה היום בשם ציונות? " כמעט קומית. חקירת אירועי היום ההוא מציגה את אנשי תל חי במלוא אנושיותם מלאת השגיאות, לא כאנדרטות מיתיות, אבל דווקא בשל כך הם כל כך ראויים להערצה, וסיפוריהם כל כך רלוונטיים לחיינו שלנו.

בעידן שלנו, הציני, הספיני, קשה להביט על סיפור היסטורי מסוים הלי להפעיל את חוש הביקורת, וממילא, לדעתי, עודף אמונה במיתוסים מזמֵן אסונות. אבל מבלי לצרוף מיתוסים מתוך האירועים ההיסטוריים אובד הטעם של תחושת החיים. אז מה עושים? בעולמנו המורכב, דרך הזהב היא להביט על המציאות בו זמנית בשני האופנים: להתפעל ולהעריץ, אבל גם לבקר ואפילו ללגלג. להניח למיתוס להתהוות מתוך סיפורים מעוררי השראה, אך לא להניח למיתוס הזה לבטל את הצדדים האנושיים, האמיתיים, של גיבורי הסיפור. ופרשת חייו ומותו של טרומפלדור, הגיבור שלי, היא "מקרה דוגמה" לא רע בכלל להבהרת כוונתי. מומלץ לימנים ולשמאלנים כאחד.