הוא מת מדי פעם

יהודה עמיחי "נותן" לאביו כמה מיתות – מיתה סופית שבגוף ואינסוף מיתות שבחיים, לפני כן. אלו האחרונות באות הרבה לאחר מותו, מתוך ההיזכרות של הבן ומתוך רצונו לספר דווקא את סיפור חייו של האב. עמיחי, ברגישותו העצומה המאפיינת אותו כיוצר, ער למיתות הרבות לאינספור המתרחשות בחייו של אדם. הטקסט הזה שלו, מן היפים שנכתבו בספרות העברית לזכר אב, מניח הנחת יסוד שכולה אי-נחת: רגע מותו של אדם, הממשי, הוא לאו דווקא הרגע, והוא שרירותי כמעט. אדם חווה בחייו מיתות רבות, משמעותיות, שהוא יוצא מהן בחיים. מותו הממשי של אבי עמיחי מתרחש באמצע סיפור, באמצע דיבור. סיפורו נקטע באיבו כמו שידור שנכשל פתאום: נפסק הדיבור כמו סרט נקרע בקולנוע. כמו רדיו, שבאה תחנה זרה ומפריעה. איזו תחנה נכנסה לתוך שידורי אבי?

 

במובן מסוים, אביו של עמיחי מת בפה פתוח. אפשרות הסגירה, שאדם מבקש לעצמו ברגע כזה, מתרחשת לא שם, ברגע ההוא, אלא הרבה לפני כן, באינספור מקומות. כדי לסגור מעגל – מעגל כפול: מעגל חייו של אדם ושל זה הקרוב לו – יש להיזכר במיתות האחרות המטפוריות דווקא, ולקשור אותן בזה. אז אולי ייווצר גם איזה זיכוך שאנו חסרים אותו כל כך ברגעים כאלה.

 

באופן רדיקלי, הטקסט הזה מתחיל מהסוף, מהעורף: 
ביום כיפור אחד עמד אבי לפני בבית הכנסת. טיפסתי על כיסא כדי לראותו היטב מאחור. קל יותר לזכור את עורפו מאשר את פניו. עורפו נשאר קבוע ולא משתנה. [...] ראיתי אז את עורפו. קמט עמוק עבר לרוחבו. ממש סדק. אף על פי שהייתי אז רחוק מן הארץ, ראיתי לראשונה ואדי עמוק ושזוף. אולי גם אבי התחיל בוואדי כזה. כי הגשם לא ירד והשרב גבר בארץ שטרם הייתי בה באותו יום-כיפור.

 

הרגע שבו עמיחי הילד מבחין לראשונה באביו באופן משמעותי הוא הרגע שבו אביו לכאורה לא נגיש לו. ערב יום כיפור. עמיחי הילד עומד מאחורי אביו. אביו על הקרקע והוא עולה על כיסא; אביו שקוע בתפילה והילד שקוע באביו. אין כאן דיאלוג, אין כאן אפילו קשר עין, וכמי כדי להבליט את זה "זוכה" הילד לא לראות את פניו של אביו אלא את עורפו.

 

הפנים הם האינסוף המשתנה כל הזמן, זה שלא ניתן לתפוש אותו ולזקק ממנו רגע אחד. העורף, כדבר חתום, אטום, הוא חדיר לאינסוף. אלא שגם העורף צריך פתח, וזהו בדיוק מה שרואה עמיחי הילד אצל אביו – לא סתם עורף, אלא סדק בעורף. סדק קמט עמוק העובר לרוחבו. גם האטום לא אטום לגמרי – תמיד יש פתח בעדו ניתן להיכנס. בעולמו של עמיחי הילד האפשרות היחידה להיכנס היא בדמיון. כמה עלום ועצום כוחו של אביו עליו. עמיחי נפרד ממנו, ואביו רחוק וגדול ובלתי נגיש. קשה שלא לחשוב על תמונה זו בהקשר העמוק שעמיחי נוטע אותה בו – קרי בשעת תפילה של אדם אל אלוהיו ביום כיפור. אביו של עמיחי לא נגיש לו, כשם שהאב המטפורי של אביו לא נגיש לו, אולי. המאמץ הוא כפול ומוכפל.

 

יותר מכך, נדמה כי אולי טוב שכך, שכן האפשרות לקשר עין שעמיחי מסמן אותה כבדיה מסתיימת במוות: אבי מת עוד פעמים רבות, ועדיין הוא מת מדי פעם. לפעמים אני נוכח ולפעמים הוא מת לבדו. [...] לפעמים אני רחוק ממיתתו כדרך שקרה במלחמת העולם הראשונה. טוב שבנים אינם רואים את אבותיהם במלחמות. וטוב שלא נלחמתי באותה מלחמה, אחרת היינו הורגים זה את זה, כי הוא היה לבוש מדיו של הקיסר וילהלם ואני מדיו של המלך ג'ורג' ואלוהים שם בינינו רווח של עשרים וחמש שנה.

 

אלא שמתוך הטקסט, מסתמנת גם ההשתמעות המטפורית העמוקה של העורף הזה. אין הכוונה לגבהות מצח, אלא לאדם שזהותו כחייל, כאב, כיהודי, היא דבר מצולק ושביר. אפילו כחולה. בכל מקום כזה נמצא לאביו של עמיחי סדק בעורף, והוא קשור דווקא ברגש אנושי עצום החוצה את גבולות ההגדרה המצמיתה:

 

פעם, בערב בואו של היטלר, הזמינו אותו חבריו לנשק למסיבת זיכרון. כתבו לו מכתב נאה. בראש אותו מכתב היה מודפס סמל היחידה הצבאית: כובע ציידים, וקרני איל, ורובים מצטלבים. ולמה היה כזה. היה זה גדוד של ציידים. גדוד שהיה בעל מסורת של כבוד. גדוד אצילי. בתחילה צדים ארנבות ואיילות. אחר כך צדים בני אדם במלחמה. ולא צדים אותם אלא הורגים אותם. ולא בשביל לאכול אותם, כדרך שאוכלים ארנבות, אלא בשביל להרוג אותם ואף לרטש אותם כדי שייראה בשר ודם ולא שיער וחיוך ולא זרוע וליטוף וצירופים טובים אחרים, שעושים את החיים למתיקות שניים יחדיו.

אבי לא נענה להזמנה, וגם זו היתה מיתה, כי אהבו אותו מאד וקראו לו דוד. וביום כיפור, במלחמה, היו נותנים לו ממנותיהם שיעמוד בצומו. והיו אוספים כוכבים לתפילתו ורגעי שקט בשביל תחנוניו השקטים. תמורת אלה היה מחזק את רוחם בביטחונו וסיפוריו המצחיקים.

 

היעדר ההיענות להזמנה של האב הוא המקום שבו נשמרת לו אנושיותו. כאן למשל, הוא אינו יכול להזדהות עם רעיונות שמהותם הרג. כך, המיתות הרבות של האב הן גם עדות עקיפה ללידות הרבות שלו בצלם, והפנים, המשתנות כל הזמן, הן הביטוי של הצלם.

 

בתחילת דרכו משרטט אותם עמיחי כך: פניו תמיד מוזזים בתנועת דיבור, כשפיו כשער בית אפל, או כדגל מתנופף. פרפרי-עיניים, או עיניים כמו בולי דואר על מכתב פניו שתמיד נשלח למרחקים. או אוזניו שהיו כמפרשים בים אלוהיו. או כי היו פניו אדומים כולם, או לבנים כשערו. וגלים שעל כמצחו, שהיה חוף קטן ופרטי ליד ים התבל.

 

ובהמשך הוא מספר כך: ביום, שבערבו מת, עשו לו בדיקת קרדיוגרם. בא רופא ופתח מעין רדיו וחיבר אל אבי מיני חוטי-חשמל. [...] המחט רשמה זיגזגים על נייר, כמו סיסמוגראף ברעידות האדמה. אחר כך נראה אבי כמו תחנת שידור: כולו עטוף חוטים ואנטנות. אותו יום שידר את שידורו האחרון. אני שמעתי. [...] בערב הלכתי עם אשתי לראות סרט. אחר שבפנים המוגזמים על הבד סיימו לצחוק או לבכות, יצאנו לרחוב.

 

בדרך האב, למד עמיחי את הרגישות למקום הרגיש ביותר, הוא הפנים. לימוד הרגישות הזה הופך להיות סיסמוגרף מנחה ביומיום. לאחר מכן, לא ניתן לצפות אפילו בסרט מבלי לחוש את השקר ואת המאמץ. עמיחי הוא הקרדיוגראם של אביו. בשני המקרים, של הקרדיוגראם ושל היוצר, המחט רושמת זיגזגים על נייר, יוצרת תחנת שידור. אבל עכשיו, אחרי ירושת האב, ששמרה בכל תוקף על אנושיות גדולה, קשה לדמיין מחט מדויקת יותר מזו של עמיחי.

 

איזו תחנה נכנסה לתוך שידורי אבי? נכנס עמיחי עצמו, הבן, והמשיך מכן את דיבורו של האב באופן אחר, זהו  דיבורו של השבוי והנרדף שהפך, ברבות הימים והזמן, תחנת שידור רגישה ומדויקת מעין כמותה, כולה "חוטים ואנטנות".

Model.Data.ShopItem : 0 6