תקופת בחירות היא בדרך כלל זמן מצוין לכל מיני בעלי עניין לקדם את הנושאים שהם חפצים ביקרם. חלקם חשובים באמת וחלקם מועלים רק למראית עין, רק כדי לשאת חן בעיני ציבור הבוחרים שלהם ובעיני זה שעתיד לבחור בהם. כולם, בכל מערכת בחירות, מכריזים שהם רוצים להיות רק שרי חינוך, אבל בלחץ התנועה ובכורח הנסיבות, הם יסכימו גם לקבל תפקיד אחר של שר בכיר יותר או סגן ראש הממשלה או המשנה לראש הממשלה. לא כי הם רוצים, פשוט לטובת הציבור הרחב - דתיים וחילונים, יהודים וערבים כאחד - כי כולנו אזרחי הארץ הזאת, כך הם יאמרו, על פי טקסט שהכתיב להם יועץ התקשורת, היחצ"ן, האסטרטג או איש הניו מדיה והדיגיטל. וברצינות, כל המפלגות מדברות על חשיבות החינוך, אבל אני לא שומע משום כיוון את הצעקה לחינוך שוויוני לכל האוכלוסיות החיות בארץ.
כולם מכריזים שהם רוצים להיות שרי חינוך (פלאש90)
המחאה החברתית שהיתה וחלפה לה דיברה גם היא על החשיבות המרכזית של החינוך בכלל ועל האפליה הקיימת ועל חוסר השוויון בהזדמנויות בפרט. אבל איפה המחאה החברתית היום, כשאחדים מנציגיה הבולטים מחפשים מקום ברשימת המפלגות לכנסת הבאה. אני עדיין נותן להם אשראי; אולי משם הם באמת יילחמו על מה שלחמו ברחובות ובשדרות האוהלים, אם כי אני בספק רב. מכל מקום, אם רוצים הוכחה לתחושה הקיומית הברורה כל כך שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, אזרח יהודי-ישראלי מאשר אזרח ערבי-ישראלי, תושב עיר מבוססת ולא תושב עיר חלשה, הנה בא הדו"ח הבא ומאשר את הדברים באופן חד כתער:
מחקר של בנק ישראל קובע כי קיימים באופן ברור פערים במימון של משרד החינוך והרשויות המקומיות של שעות הלימוד בין בתי ספר ממלכתיים-דתיים, הממלכתיים ובתי הספר של הציבור הערבי בישראל. משרד החינוך מממן 46.8 שעות לימוד בשבוע ברשויות המקומיות הערביות שמצבן הכלכלי מוגדר בינוני, לעומת 60.1 שעות בשבוע שמשרד החינוך מממן לבתי ספר של החינוך הממלכתי-דתי ברשויות שמצבן זהה לאלה של הרשויות הערביות. ברשויות המוגדרות חלשות מבחינה כלכלית, הפער עוד גדול יותר ומגיע ל-25 שעות. הפערים האלה קיימים, אם כי מעט פחות, בין המימון של משרד החינוך לבתי הספר הממלכתיים-דתיים ובין בתי הספר הממלכתיים היהודים כמובן. לא אלאה אתכם בנתונים ובמספרים, אבל ברור שבמקום שבו החלש מקבל פחות, הוא יישאר לנצח חלש. נקודת הזינוק שלו נמוכה יותר, קשה יותר, ולמעשה אין לו שום סיכוי לצאת מהמעגל הזה.
אבל הקול הערבי ממש לא דומה לקול היהודי, ועל אחת כמה וכמה לקולם של היהודים חובשי הכיפות, מהסרוגה ועד השחורה. כשהכוח הפוליטי מוגבל, הפערים רק ילכו ויגדלו, או במקרה הטוב, יונצחו כמות שהם.
היו כאן בעבר כמה שרים שבאמת ניסו לצמצם פערים. אריה דרעי, כשהיה שר הפנים, ייזכר לטובה בקרב הציבור הערבי בישראל, כי הוא באמת ניסה לתת להם תקציבים. גם חיים רמון, כשהיה השר הממונה על הטיפול בערביי ישראל, פעל לא מעט למענם. כשאני אומר "למענם" יש בזה מן הטעות. כי "למענם" הוא בראש ובראשונה "למעננו", כולנו, אזרחי המדינה הזאת שרוצים לחיות במקום שמכבד ומחבק את כל אזרחיו ומעניק להם הזדמנויות שוות.
" הנה מופיע לו שר החינוך ומפנה אצבע מאשימה כלפי התלמידים הערבים והבדואים על התוצאות הנמוכות במבחני המיצ"ב: שם נמצא הרוב המוחץ של הכיתות שנפסלו בשל העתקות. השר סער לא מבין שמי שזקוק להעתיק לא עושה זאת סתם כך; כנראה אין לו מה להפסיד. זו בדיוק התוצאה של המדיניות הלא שוויונית בחינוך ובכלל "
והנה מופיע לו שר החינוך הנוכחי גדעון סער, חבר הליכוד, שר החינוך של כולנו, יש להזכיר, ומפנה אצבע מאשימה כלפי התלמידים הערבים והבדואים על התוצאות הנמוכות במבחני המיצ"ב. הרוב המוחץ של הכיתות שנפסלו בשל העתקות הן מהמגזר הערבי והבדואי, אמר והסיר מעל משרדו כל אחריות לתוצאות. צריך חוצפה, עזות מצח או סתם תקופת בחירות כדי לומר את הדברים הללו ולא לחשוב פעם שנייה. השר סער לא מבין עדיין שמי שזקוק להעתיק לא עושה זאת סתם כך; כנראה אין לו מה להפסיד, וזו בדיוק התוצאה של המדיניות הלא שוויונית בחינוך ובכלל. אשר יגורנו בא לנו.
שיעור המובטלים הערבים מסך כל המובטלים בישראל עומד על 30 אחוז, וערביי ישראל הם כ-20 אחוז מהאוכלוסייה הכללית. שיעור המובטלים הכללי עומד על כשבעה אחוזים, ובקרב ערביי ישראל שיעור האבטלה עומד על כ-11 אחוז, ובקרב הנשים המספרים גדולים בהרבה.
אז זה הזמן לעשות ולא רק להבטיח. לעשות למען צמצום הפערים בין השכבות החזקות והחלשות בקרב היהודים ובקרב הערבים. זה הזמן לא לקבל עוד הבטחות סרק, לא לארח פוליטיקאים שמחפשים את קולותינו, אלא פוליטיקאים שיעשו למעננו. זה הזמן לפרוע את שטר המחאה החברתית שהיתה כאן לא מזמן ולצעוק בקול גדול שמה שהיה לא יהיה עוד.
