התבלין הכי חשוב בתבשיל היהודי

סיום מחזור הלימוד של הדף היומי הוא מאורע מרגש. במידה מסוימת הוא מגשים משאלת לב משיחית משהו המלווה את היהדות מאז ימי חז"ל, והיא להתאחד כגוי אחד בארץ שלומד יחד תורה. באחדות הזאת יש משהו יפה, ואף יותר מזה: דומני שיש בה משמעות סמלית מאוד ביחס למצב היהדות בזמננו. במסורת היהודית יש ללימוד גמרא חשיבות מרכזית, שכמעט אין דומה לה - ואני חושב שבמידה רבה של צדק. תלמוד תורה נחשב כמובן למצווה גדולה, ואף "כנגד כולן" וכו', אבל גם אם נניח לסיסמאות, אין ספק שהתפלפלות ראויה על סוגיה תלמודית היא תבלין חסר תחליף בתבשיל היהודי. יש בה משהו שמכונן את הרוח היהודית באופן שלא דומה לשום דבר אחר.זה לא ספר הלכה (אימג'בנק/Thinkstock)

התלמוד אינו ספר הלכה. רבים מהדיונים בו אינם מסתיימים במסקנה או בפסיקה חד משמעית. דווקא תכונה זו היא שמאפשרת פוריות שופעת, שמעיינה מתגבר כבר יותר מ-1,000 שנה. הרבגוניות הפוליפונית של התלמוד בולטת גם על רקע טקסטים אחרים שנכתבו בסביבתו בערך באותו זמן. במאות הראשונות לספירה כתבו הוגים נוצרים כהרונימוס ואוריגנס טרקטטים תיאולוגיים; כתות גנוסתיות למיניהן החזיקו בכתבי קודש משלהן על שם דמויות כמריה, יהודה איש קריות, או תומס; חיבורים אפוקליפטיים נכתבו בשם חנוך בן ירד; וחיבורים הרמטיים נכתבו בשם הרמס טריסמגיסטוס.

בין אלה ניצב התלמוד כיוצא דופן נדיר: זה אינו טקסט של מחבר אחד. למעשה, התלמוד הוא ההפך הגמור מכך: זהו טקסט רב רבדים, עשיר בקולות ואף בוויכוחים. חוסר האחידות שלו בולט, ולמעשה מגדיר אותו. כולו ניגודים ופולמוס, מבקש פרשנות, דרשנות ופלפול. בזמן שסביבם חיברו תיאולוגים ונביאים מנשרים רשמיים ודוגמטיים לציבור המאמינים, היהודים לא חיברו ספרים ביחידות, לא דיברו בקול אחד ולא העמידו רשימה סגורה וסופית של עיקרי אמונה - הם ארגו יצירה משותפת ורבת משתתפים.

• " בזמן שסביבם חיברו תיאולוגים ונביאים מנשרים רשמיים ודוגמטיים לציבור המאמינים, היהודים לא חיברו ספרים ביחידות, לא דיברו בקול אחד ולא העמידו רשימה סגורה וסופית של עיקרי אמונה - הם ארגו יצירה משותפת ורבת משתתפים "

וכאן יש לחזור לעניין הסמליות שהזכרתי קודם, הסמליות שבקריאה המשותפת בדף היומי. זו משמעותית לדעתי דווקא במה שהלימוד המשותף מייצג, וזו ההאחדה האדירה שעברה היהדות בעידן המודרני. ממגוון של קהילות מפוזרות, בעלות מנהגים שונים ומסורות שונות, התהוותה יהדות אחת, שגם אם היא כמובן מחולקת לזרמים הרבה (ובהחלט יש בה גם מגמות של גיוון), הרי שיש בה סטנדרטים אחידים וברורים לגבי נושאים שונים. הן בתחום ההלכתי והן בתחום ה"מנהגי", השפע שהולידה הגלות עובר בצוואר בקבוק של הַשְגָרָה, שהופכת את העדות השונות לדומות יותר ויותר. התהליך הזה מתגלגל כבר כ-100 שנה, ומי שמבקש דוגמה קיצונית לאופן פעולתו יכול למצוא אותה בכל הנוגע ליהודים האתיופים ומנהגיהם.

יש בתהליך הזה יתרון למי שמקווה לראות "גוי אחד בארץ", שסימנו לא רק אחדות אלא גם אחידות, אבל יש בו גם ממד מצער. אישית, כמי שחושב שמגוון תרבותי תורם לבריאותה של כל חברה אנושית, יש משהו קשה בכך שהמסורת היהודית הססגונית עוברת סטנדרטיזציה. לא רק אסתטית, אלא גם מוסרית. לדעתי, משהו בזה לקוי.
גם לימוד התלמוד עובר האחדה קיצונית: כשיהודים בכל העולם לומדים מתוך נוסח אחיד ובקצב אחיד, האם אין הגבלה מסוימת על היכולת לפרוץ לכיוונים חדשים? יש בתופעה משום צמצום של האופק היצירתי, גם אם הלומדים יכולים לבטא אותו בהזדמנויות אחרות.

יש יותר מפתרון אחד
רבות דובר כבר, ובצדק, על התרומה האדירה שתרם הרב שטיינזלץ לעולם היהודי בתרגומו לתלמוד הבבלי, ואין ספק שמגוון בתי מדרש פלורליסטיים חבים הרבה מאוד לפרשנותו, המקלה על מי שלא בקיא בקריאת הגמרא. גם עבור מי שאינו דובר עברית כשפת אם - ומדובר בחלק ניכר מהעם היהודי כיום - פירוש התלמוד של שטיינזלץ (כמו גם תרגום שושנשטיין) מציע שביל גישה נוח להיכל הגמרא.האחדה מצערת. הרב שטיינזלץ (באדיבות ישיבת תקוע) 

מרבית לומדי "הדף היומי" לא לומדים מתוך פירוש שטיינזלץ, אבל הייתי רוצה להשתמש בו כדי להדגים את הממד המצער שבתופעת ההאחדה. במלים אחרות, מכיוון שההאחדה מוצאת בשימוש בפירושים/תרגומים ביטוי מובהק וחריף, הייתי רוצה להשתמש בדוגמה מתוכם כדי להצביע בפניכם על הצדדים הפחות חיוביים שלה.
העניין הוא כזה: כאשר אנחנו לומדים דף גמרא מתוך פרשנותו של שטיינזלץ, הקלות שבה הוא פותר עבורנו סוגיות לא מובנות יכולה להשלות אותנו שהפתרון שהוא מציע הוא היחיד האפשרי. במסכת ברכות, דף ס, עמ' א, נידונה הברכה שיש לברך עם הכניסה לבית המרחץ (מדובר בבית מרחץ ציבורי, על פי רוב בסגנון רומאי, כנהוג באותם ימים): "הנכנס לבית המרחץ אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה ומכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי'".

ברכה מעט משונה, הלא כן? מה אמור הקב"ה להבין כאשר מבקשים ממנו להציל את המתפלל "מזה וכיוצא בו"? ומהו אותו "דבר קלקלה ועוון" שיכול להתרחש בבית המרחץ? מה העניין? מה כבר יכול לקרות בבית מרחץ שבו רוחצים יחד כמה גברים ערומים? את התעלומה הזאת פותר שטיינזלץ כך: "בבתי מרחץ רומיים שהאש היתה לוהטת מתחת לבריכת המים שבה היו מתרחצים, והיתה סכנת מפולת אל תוך האש".

כלומר, התפילה הקצרה לפני הכניסה לבית המרחץ אמורה להגן על המתרחץ מפני קריסת תחתית הבריכה ונפילתו, יחד עם המים, אל תוך האש. "דבר קלקלה ועוון" הוא מוות בשריפה, או אולי כוויות דרגה ב'. נו. אני חושב שלא קשה להעלות על הדעת פרשנות אחרת, מתקבלת יותר על הדעת, למלות התפילה האלה. זאת ועוד: הסוגיה ממשיכה ומצטטת מיד את דברי הנביא ישעיהו המזהיר ש"הרי כסדום היינו לעמורה דמינו", דבר שעבור לומד גמרא רחב אופקים אמור גם לומר דרשני. נראה לי שהאפשרות שמציע פירוש שטיינזלץ במקרה זה היא הפחות סבירה, וממילא היא רק אחת מתוך אפשרויות שונות.

הפרויקט של שטיינזלץ הוא מונומנטלי, לא רק בהיקפו אלא גם בברכה הגדולה שהוא הביא לעם ישראל ולכל המתעניינים בתלמוד. הדוגמה שהצגתי כאן נועדה רק להצביע על הסכנה שבאחדה של הלימוד התלמודי, האחדה שנגרמת משום הלימוד הגלובלי, ובצורה קשה יותר משום ההסתמכות (לפעמים) על הפרשנות המסוימת מאוד (ובמקרה זה השמרנית והמגוננת) של הרב שטיינזלץ. אין בדברים אלה ניסיון לפסול אף אחד מהמפעלים הגדולים והיפים האלה, אלא רק להצביע על אחד החסרונות שלהם, מתוך תקווה שמודעות לדבר תסייע לאזנו.