בצלאל בצל האל

בד בבד עם פתיחת תערוכת הגמר של בוגרות המגמות לאמנות, לצילום, לצורפות ולקרמיקה במוסד החרדי אומן בירושלים הכריזו המוסד, עיריית ירושלים והאקדמיה לאמנות בצלאל על שיתוף פעולה: הקמת שלוחה חרדית ללימודי אמנות מטעם בצלאל, באישור המועצה להשכלה גבוהה ובשיתוף אומן. שיתוף פעולה מעין זה הוא אירוע משמעותי, במיוחד על רקע העובדה שבדרך כלל המוסדות הדתיים המלמדים אמנות אינם נתפסים בשדה האמנות ובתקשורת כמוסדות ראויים להתייחסות: כך, למשל, ברשימות על תערוכות הגמר של בתי הספר לאמנות המתפרסמות בתקשורת או בכתיבה הפופולרית והביקורתית נפקד מקומם של מוסדות אלה כמעט תמיד.

כצפוי, ההכרזה על שיתוף הפעולה החדש נתקלה בתגובה צינית מצד עולם האמנות. ברוח הדיון על גיוס חרדים כתבה פיגורה מרכזית ומוערכת בדף הפייסבוק האישי שלה כך: "תורתו אמנותו באקסטרים - מעכשיו, חרדים הלומדים יודאיקה, עיטור כתובות ועיצוב טבעות נישואין וחנוכיות באופן אקדמי יוכלו להגיש ולת"מ עקב הגשות סמסטר בבצלאל. אנרכיסטים". אמנית אחרת הפנתה בעמוד הפייסבוק שלה לכתבה בעיתון "הארץ", שסיפרה על שיתוף הפעולה החדש, ולצדה העלתה תמונה של "פרימוורה" של בוטיצ'לי - רעולה. בטוקבקים באתר האינטרנט לאמנות "ערב רב" כתבה אמנית: "נשמע כמו חזון אחרית הימים. לימודי אמנות בהכשר בד"ץ. מעניין איך הם חושבים להכשיר את לימודי תולדות האמנות ולהוציא מהם ציורי עירום ואמנות שקשורה לנצרות. החוצה אמנות קלאסית, יוון, רומא, רנסנס, בארוק, אמנות עכשווית, פמיניסטית ועוד. נדמה לי שיצטרכו להישאר בתקופת המערות".החוצה אמנות קלאסית, יוון, רומא, רנסנס, בארוק, אמנות עכשווית, פמיניסטית?  

האידיאל: גבר חילוני

הציניות והספקנות האלה מתווספות לבורות ביחס לחברה הדתית ולאינטראקציה שלה עם עולם האמנות. בעיתון "הארץ" נטען, למשל, שהמרכז החרדי אומן, שאיתו מתעתד בצלאל לשתף פעולה בפרויקט הזה, "הוא המוסד היחיד בישראל המאפשר לימוד אמנות באווירה דתית". בפועל, ישנן כמה וכמה מסגרות שמלמדות אמנות ברוח דתית, ובחלקן יש אף פיקוח רבני - הבולטות שבהן הן מחלקות האמנות במוסדות להוראה של הציבור הציוני-דתי (מכללת אמונה, ירושלים; מכללת תלפיות, חולון; ובאופן מצומצם יותר, גם מכללת אורות ישראל, אלקנה). אך המוסדות הללו לא מעניקים לבוגרותיהם תואר אקדמי באמנות אלא רק תואר בהוראה. גם הלימודים המתקיימים כיום במוסד אומן מוגבלים מאוד, וביחס ללימודים בבתי הספר לאמנות בארץ, אפשר להתייחס אליהם כחוגים או כשיעורי העשרה במתנ"ס קהילתי. התלמידות יוצאות אחרי שנתיים של לימודים מצומצמים (בהשוואה ללימודים בבתי ספר לאמנות) עם תעודת מדריך מוסמך לאמנות מטעם עיריית ירושלים, ולכן, משונה שהמוסד מתהדר כבר שנים בכותרת "בית ספר גבוה לאמנויות". 

• " ההכרזה על שיתוף הפעולה בין בצלאל לאומן נתקלה בתגובה צינית מצד עולם האמנות. פיגורה מרכזית ומוערכת כתבה בדף הפייסבוק האישי שלה: "תורתו אמנותו באקסטרים - מעכשיו, חרדים הלומדים יודאיקה, עיטור כתובות ועיצוב טבעות נישואין וחנוכיות באופן אקדמי יוכלו להגיש ולת"מ עקב הגשות סמסטר בבצלאל. אנרכיסטים" "

בעבר, במסגרת המאמץ לאקדמיזציה במכללת אמונה בירושלים, מינתה המכללה את האמן בלו סימיון פיינרו לראש המגמה לאמנות. הדבר הסתיים בפיצוץ ובבית המשפט. אחת הטענות העקרוניות והמושכלות שעלו בדיון הפנימי שהתקיים בבית הספר בעקבות פיטוריו של פיינרו (שהטיח האשמות בראשי המוסד בדבר התנהלות לא ראויה) היתה טענתה של אחת המורות במכללה, האמנית חנה גולדברג, שכתבה לתלמידותיה שהניסיונות להציג את המחלוקת שהתגלעה במוסד אך ורק סביב שאלות של הסתגרות מול פתיחות (קרי, העסקת מורים חילונים במוסד) מפשטים את הדיון החשוב וחוטאים לאמת.

לדבריה, השאלה המרכזית שצריכה היתה לעמוד על הפרק היא הסתירה האימננטית הנוצרת בין עידוד הסטודנטיות להביע את עצמן באופן חופשי, מקורי ועצמאי ובין החינוך הדתי הקונבנציונלי. גולדברג טענה כי "למכללה ולעומדים בראשה נוח לעבוד עם מורים הרחוקים את המרחק הרב ביותר מעולמן של הסטודנטיות: גבר חילוני תל אביבי הוא האידיאל. דמות כזו מרחיקה אפשרות של הזדהות או חיקוי, ולכן אינה מהווה סכנה אמיתית... המכללה - עם כל מה שהיא מייצגת בעולמה של הציונות הדתית - איננה מעוניינת לטפח סטודנטיות השואפות להיות אמניות כחלק מדרך חייהן".

המטרה: פרנסה ומשפחה

על רקע זה, מעניין יהיה לבחון כיצד יתנהלו הדברים במסגרת שיתוף הפעולה בין המוסד החרדי  לבצלאל, שרוב מוריו חילונים. רבקה ורדי, מנהלת בית הספר, אמרה בעבר: "אנחנו לא מלמדים אמנות לשם אמנות, אלא לשם פרנסה".  לדבריה, "החברה החרדית מכוונת בדרך כלל את הבנות למציאת פרנסה טובה וקדושת חיי המשפחה". עם זאת, הוסיפה ורדי ש"יש כאלה שלהן אמנות היא לא תחביב אלא צורך נפשי, והנשים האלו מבקשות לעסוק באמנות גם אם הדבר לא מקובל חברתית" (עוד על תפיסת האמנות בחברה הדתית והחרדית ראו כאן וכאן).

• " אחת התוצאות האפשריות של שיתוף הפעולה הזה יכולה להיות שכפול של המודל הלא שוויוני, שכבר מתקיים בשלוחות חרדיות המלמדות לתואר ראשון בתחומים אחרים. עובדה היא שהרבה יותר קל לסיים תואר "חרדי" "

במסגרת גישה זאת, ברור ששיתוף פעולה עם בצלאל נתפס במוסד כאקט אפקטיבי מאוד, שהרי לשיטתו, מי אם לא מוריו של המוסד היוקרתי יקנו לתלמידות כלים להיות המקצועניות ביותר בתחום שבו הן בוחרות. דא עקא, עולם האמנות בכלל ולימודי אמנות במוסדות גבוהים בפרט, אינם מסתכמים במיומנויות או בהכרת חומרים ועיצובם. למעשה, ספק אם לרוב מורי האמנות בבצלאל יש בכלל מיומנויות קונבנציונליות ליצור או להעביר את הידע הנדרש כדי לייצר אמנות מסחרית בעולם החרדי. חלק נרחב מלימודי האמנות כיום מכוונים לפיתוח מחשבה ביקורתית ועצמאית, ללימודי תיאוריה, פילוסופיה ותולדות האמנות.

האינטרס: המפגש והאתגר

השלוחה של בצלאל תחל את פעולתה כמכינה בסמסטר החורף בשנת הלימודים הקרובה, ובעוד כשנתיים יוכלו הסטודנטים ללמוד במגמות אדריכלות ואמנות לתואר המקביל לזה הניתן בבצלאל. אלי פטל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, מסר שהשאלות העקרוניות שעולות סביב הנושא עדיין נדונות, והמסגרת טרם עוצבה סופית. לדבריו, העיקרון המנחה הוא "לימודי אמנות על ידי אמנים ואמניות", והאינטרס לשיתוף הפעולה מבחינת בצלאל הוא "המפגש, העניין והאתגר".

מבחינת מוסד מרכזי כבצלאל ומבחינת המל"ג, נדמה שצריכה לעלות כאן שאלה כבדת משקל: האם ראוי להחיל את המקובל והקנוני גם על קבוצות מיעוט שמבקשות להצטרף לפעילות בתחומי יצירה שונים, או שמא יש ליצור להן מסגרות עצמאיות, התפורות במיוחד למידות עולמן התרבותי. לימודי נצרות, למשל, הם ענף מקובל בלימודי תולדות האמנות בבית ספר לאמנות, אך ספק אם אפשר לשלבם במסגרת לימודים במוסד חרדי. בבצלאל אמנם הדגישו שהחובות של התלמידות החרדיות יהיו זהות לחלוטין לנדרש מתלמידי בצלאל, אבל בפועל, אחת התוצאות האפשריות של שיתוף הפעולה הזה יכולה להיות שכפול של המודל הלא שוויוני, שכבר מתקיים בשלוחות חרדיות המלמדות לתואר ראשון בתחומים אחרים (כמו עבודה סוציאלית). עובדה היא שהרבה יותר קל לסיים תואר "חרדי", אף שמבחינה פורמלית התואר זהה לתואר הניתן באוניברסיטה רגילה.

כשנשאל פטל על ידי כתב "הארץ" אם בעיניו יוכל הפרויקט לחבר בין האוכלוסייה החילונית לזו החרדית, השיב כי המיזם עוד בחיתוליו וכי ייתכן שהוא יכול להניב חיבור כזה, משום שהמטרה היא ליצור דבר מה משותף לשתי הקהילות. המשנה לנשיא בצלאל, פרופ' יערה בר-און, אמרה לכתב כי "מדובר בהישג לעולם האמנות, בעצם העובדה שהעולם החרדי מכיר בנו". לעומת הדברים שיצאו מבצלאל, במרכז אומן הסתפקו בהבעת תקווה ש"שיתוף הפעולה עם בצלאל יביא לגידול בשיעור התלמידים החרדים שיבקשו ללמוד אמנות ולהשתלב בתחומיה בשוק העבודה".מפגש מאתגר. אלי פטל

על רקע ההצהרות הקוטביות, נדמה שיש פער גדול בין הדרך שבה נראים הדברים בבצלאל לאופן שבו נשות אומן רואות את הדברים. ורדי סיכמה את פעילותה בעבר במילים: "בנות שלומדות אצלנו משתלבות כבר במהלך לימודיהן כמוכרות בחנויות לדברי אמנות או צורפות, וכן יש לא מעט בנות אמיצות שפותחות סטודיו או גלריה משלהן ומנסות להתפרנס. יש לנו בנות שעובדות ממש יפה". בתווך מהדהדת השאלה אם באמת יכול להתפתח כאן חיבור ניכר ועמוק בין העולמות, או למצער, שיתוף פעולה טכני, שבו מצד אחד יקבלו התלמידות החרדיות ממורי בצלאל כלים טכניים טובים  ליצירה, ומצד שני בצלאל "יזכה" לחזור לשורשיו, כפי שהיה עם פתיחתו בתחילת המאה - בית ספר לחפצי אּמנות ויודאיקה, המבקשים להימכר לאספנים יהודים ברחבי העולם.