חסידים בשחור-לבן

החידוש העיקרי בתערוכה "חסידים: לא רק שחור-לבן" במוזיאון ישראל הוא עצם ההתייחסות הנרחבת לנושא עכשווי. אולם, בכל הקשור לתוכן, התערוכה בעיקר משכפלת את המבט המוכר על החסידים כ"אחר" אקזוטי

המזוזה מהמאה ה-19 הצמודה אל המשקוף בפתח תערוכת החסידות המוצגת כעת במוזיאון ישראל היא מופע ייחודי במוזיאון. הצבתה שם היא בבחינת סימן לשיתוף הפעולה הפורה שנוצר בין אוצרת התערוכה ובין הקהילות החסידיות שהיא חקרה. למעשה, אף על פי שמאז ומעולם הציג מוזיאון ישראל תערוכות נושאיות על קהילות ישראל, תצוגה אתנוגרפית רחבת ממדים כמו זו שעוסקת ב"כאן" וב"עכשיו" היא ייחודית במוזיאון.

נער חסידי מתפלל בדבקות על קברו של ה"צדיק משטפנשט". צלם: יובל נדל

ובכל זאת, כתערוכה אתנוגרפית, אין בה כל חידוש. בהודעה לעיתונות שהוציא המוזיאון אמנם נכתב כי התערוכה "מציגה, לראשונה במוזיאון ישראל, את התרבות החסידית מנקודת מבט אתנוגרפית חדשה", אולם למעשה, תערוכת החסידות הזאת היא תצוגה רגילה לחלוטין. אין בה שום הפתעות. טלית המיוחסת לבעש"ט, מייסד החסידות; כתר לספר תורה קטן שהיה כנראה ברשות שושלת רוז'ין, שהנהיגה חצר חסידית עשירה וראוותנית; שטריימל של ר' ישראל מרוז'ין, מייסד השושלת; מעיל מפואר של הרבי מויז'ניץ; העתק כיסאו של רבי נחמן מברסלב; דפוסים ראשונים של ספרי יסוד בחסידות לצד בגדים ותיעודי טקסים ומנהגים - כל אלה מציגים את עולמם של החסידים בעבר ובהווה. אולם, התערוכה אינה מכוונת להציג מבט היסטורי על עולם החסידות. לכן, למשל, לא עולים בה הדים לתהליך המרתק שעברה החסידות במעבר מתנועת אוונגרד יהודית להיותה הביטוי הקיצוני ביותר של שמרנות בקרב יהדות זמננו.

 

מה כן מבקשת התערוכה לעשות? בעיקר להציג את עולמם התרבותי והרוחני של החסידים דרך אובייקטים, ציורים, צילומים וסרטי וידאו. ככזאת, היא מעלה על הדעת את מקורותיו של המוזיאון המודרני, מקורות הנטועים באותם "חדרי פלאות" שהציגו באירופה את ה"אחר", המשונה, המוזר, המיוחד או המפעים. ביטוי קיצוני למגמה זו היתה הצגה ממשית של בני אדם שנחשבו "אקזוטיים" באירופה (שחורים, למשל). ברוחה, התערוכה במוזיאון ישראל ממשיכה את השיטה הזאת. היא אמנם מציגה את עולמם התרבותי של החסידים דרך חפצים מוכרים, אבל נדמה שבחירת הצילומים המוצגים בה מכוונת דווקא להציג את האקזוטי, הזר, הלא מוכר והשונה בחברה הזאת.

 

" התערוכה אמנם מציגה את עולמם התרבותי של החסידים דרך חפצים מוכרים, אבל נדמה שבחירת הצילומים המוצגים בה מכוונת דווקא להציג את האקזוטי, הזר, הלא מוכר והשונה בחברה הזאת " כך למשל, נמצא בה תצלום של מנהג ה"תשליך" במופע לא סטנדרטי ומשונה, לתוך בריכת מים קטנה עם דגים באולם שבו מסובים הרבי וחסידיו. עוד דוגמאות לכך הם התצלומים של חסידים היורים בחץ וקשת על כתובת שבה כתוב "יצר הרע" בחגיגות ל"ג בעומר במירון; מנהג שרפת פתילות החנוכייה בחצר חסידות שומרי אמונים; טקס פדיון פטר חמור כשלראשו של החמור המסכן כובע חסידי; לוויה של ספרי תורה בחסידות ויז'ניץ; ילד יושב בעגלה, מכוסה מראשו ועד רגליו בטלית, ואביו לוקח אותו לחיידר, ביומו הראשון ללימודי האל"ף בי"ת; ועוד כהנה וכהנה מנהגים משונים ואזוטריים.

 

התוצאה היא תערוכה המכוונת להציג את המיינסטרים החסידי באזוטריות שלו - לעיני המבקר החילוני הבוּר. הטקסטים שבתערוכה לא מסתירים את המבט הזה. בכיתוב המוצב בחדר המוקדש להצגת "אורח החיים החסידי בתמונות" נכתב כך: "באולם זה מוצגות התוצאות של מי שביקש ללכוד ולשמר בעדשתו הצצות חטופות באורח חיים שונה ומסקרן זה".

 

השוליים של העולם החסידי, או להבדיל, התפתחויות מודרניות ועכשוויות, כמעט אינם מוצגים בתערוכה. גם הלך הרוח, התיאולוגיה, המחשבה החסידית, התורה והסיפור החסידיים – עולמות יצירתיים וויטאליים מאוד, שעליהם ניצב הבניין החומרי והטקסי המוצג - לא מקבלים מקום של ממש בתערוכה. לעומת זאת, נושאים כמו סוגי הכובעים השונים, התייחסותם לחסידיות שונות והאבחנות מתי לובשים כל כובע - כל אלה זוכים בה למקום של כבוד. התוצאה היא תצוגה המעניקה מבט חיצוני ולא עמוק על החברה הזאת. נוסף על כך, אין כאן ניסיון לערער, ולו במעט, על התפיסה המקובלת של המרחב החסידי (והעולם החרדי בכלל) כעולם שעמד מלכת.ילדים מחסידויות נדבורנה ורחמיסטריווקה. באדיבות נפתלי שנקר

 

דוגמה מובהקת לכך היא תצלומו היפה של פבל וולנברג משנת 2010, שבו נראה ילד בפורים המחופש לצנחן. ילדים מתחפשים לא פעם למושאי הערצתם (גם אם יש להורים השפעה על החלטותיהם). התצלום הזה לכאורה סודק במעט את התפיסה המקובלת של החברה החסידית כמנותקת לחלוטין מחברת הרוב החילונית בארץ. אולם, בתערוכה הוצמד לתמונה כיתוב שמסביר כי "על פי עיקרון 'נהפוך הוא' הילד מחופש לחייל צה"ל, התגלמות 'האחר'". למעשה, ממש ליד התמונה הזאת מוצבת תמונה של ילד המחופש לאהרון הכהן, מה שמערער את ההנחה שתחפושות מכוונות דווקא לקיים את הרעיון של "נהפוך הוא".

 

אין פלא, אם כן, שהתערוכה הזאת חביבה מאוד על חסידים וחרדים, והראיה לכך היא שרבים מהם גודשים באופן יוצא דופן (ומרגש, יש לומר) את המוזיאון לרגל הצגתה. בפועל, תוצאה אפשרית של נקודת המבט השמרנית העומדת ביסודה היא תיקופם של מושגים דיכוטומיים כמו "הגמוניה" לעומת "שוליים" ו"אני" לעומת ה"אחר". הטקסט הפותח את התערוכה מדגיש זאת: "התערוכה מציעה מבט על הפנים הרבים של חברה תוססת שחיה בקרבת מקום, ובמובנים רבים, הרחק מכאן". בהתאם, בחירת הצילומים ותיעודי הווידיאו המוצגים בתערוכה נמנעת באופן מובהק מלהציג עבודות אמנות שמביעות עמדה, תובנה או שאלה ביחס לעולם הזה (השוו לזאת את השילוב שבין אמנות לאתנוגרפיה בתערוכת הקבע של היודאיקה במוזיאון.

 

התיאוריות הסוציולוגיות העכשוויות יודעות להציג את הריבוי כאלטרנטיבה לדיכוטומיות המודרניסטיות המקובלות המבחינות בין ההגמוני לשולי, אבל נדמה שקולות מסוג זה לא נלקחו בחשבון באצירת התערוכה. כיום ישנם ספרי מחקר ותיעוד רבים על אודות העולם החסידי, ומי שמעוניין ללמוד את הנושא לא יתקשה למצוא חומר קריאה ולימוד בתחום. מתערוכה במוזיאון מצופה לחדש, מעבר למה שנמצא במקורות אלה. אולם, בסופו של דבר, התערוכה "חסידים: לא רק שחור-לבן" מציגה את עולם החסידות כמעט אך ורק דרך פריזמה פשוטה של שחור ולבן.

 

חסידים: לא רק שחור-לבן, מוזיאון ישראל, ירושלים, אוצרת: אסתר מוצ'בסקי-שנפר

עוד בבית אבי חי