מיוחדת, לא מאוחדת

אפשר לאהוב אותה, אפשר לשנוא אותה, אי אפשר שלא להתייחס אליה. היא לא סתם נחמדה, היא לא עוד אחת מיני רבות, היא בהחלט מיוחדת. היא יפיפייה, אם כי המראה החיצוני שלה משתנה לפי עונות השנה. קשה לחיות איתה וקשה לא פחות בלעדיה. יש בי לא פעם געגועים עזים אליה, גם כשאני יודע שלעולם לא אחזור אליה. זו ירושלים שלי.

  " מצאתי בה דוגמה חיה לאופן שבו היסטוריה יכולה להשתלב בהווה מבלי שהשניים יאיימו זו על זה, מצאתי בה סובלנות, מצאתי בירושלים שבילים ודרכים אל הנשמה פנימה. "

הכרתי אותה כשהייתי ילד בן 10 בערך. לא בשל היותה עיר הבירה, לא בשל חשיבותה הדתית, ולא בגלל המורשת ההיסטורית המפוארת שלה. הכרתי אותה כשאחי הגדול היה סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא גר במעונות הסטודנטים של קריית יובל, ובשבילי זה היה המקום המרתק ביותר עלי אדמות. אני הקטן מסתובב בין הגדולים. לאף אחד מחברי לא היה אח סטודנט שגר בירושלים. אחר כך גם אחותי התחילה את לימודיה בקמפוס של גבעת רם, וגם היא גרה במעונות. אז כבר היה לי ברור בוודאות מוחלטת שבבוא היום, כשאהיה גדול, גם אני אגור בירושלים. ככה התאהבתי בעיר הזו, דרך סיפורי הסטודנטים, דרך ההווי החברתי, ערבי הגיטרה ומן הסתם עוד דברים שאף פעם לא סיפרו לי עליהם.

ביום השחרור שלי מהצבא כבר הייתה לי דירה שכורה בירושלים, ברחוב אוסישקין, מול ביתו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ. גרתי בקומת קרקע ומולי, דלת מול דלת, היה בית מלאכה לכובעים ומגבעות - הצעקה האחרונה בתחום הכובענות של העולם הדתי והחרדי. בעל בית המלאכה היה גם הבעלים של הבניין כולו; יהודי מבוגר, שגם הוא עצמו גר בבניין. לא איש שיחה הוא היה, אבל ישבתי איתו שעות כדי לראות אותו בעבודתו ולדלות ממנו סיפורים על ירושלים שלו, אליה הגיע כשהיה נער צעיר. קומה מעלי גרה אלכסנדרה זייד - נכדתו של אלכסנדר זייד, האיש והאגדה של תחילת המאה ה-20, ממקימי ארגון "השומר" ו"בר-גיורא". 

וכך, בבניין אחד קטן בירושלים נפגשו להן ההיסטוריה החדשה של המדינה שבדרך וההיסטוריה של העם היהודי. כך, בקטע קטן של רחוב אחד בירושלים, נפגשו להן הדמויות: הפילוסוף פרופ' ליבוביץ שהיה יהודי אדוק, הכובען בן המעמד הבורגני של "בעלי הבתים", ונכדתו של השומר, סמל הציונות המתחדשת הכובשת את הארץ בדם יזע ודמעות. ומול כל אלה ה"אשתנור", המאפייה האופה על טאבון את הפיתות העיראקיות המופלאות המפיצות את ריחן למרחוק. מי צריך מסעדות גורמה כשיש כל בוקר פיתה כזו, חמה מהתנור, כשעליה מרוחה חמאה או גבינת לבנה משוק מחנה יהודה הסמוך.

ואני, צעיר בוגר צבא, רומנטיקן שהגיע לירושלים בעקבות האהבה שהורישו לו אחיו הגדולים, באתי לעיר הזו כדי לעבוד עם נוער שאז קראו לו "טעון טיפוח". לפרנסתי עבדתי בעוד שתי עבודות: פועל במה בתיאטרון החאן, וזמר ומנחה שירה בציבור בבית קפה-מסעדה עוד הרבה לפני שהחלה תופעת "עינת שרוף". בהמשך עבדתי בתיאטרון פרגוד, וכך נכנסתי באחת ללב הבוהמה הירושלמית של אז, אוהבת מוסיקת הג'אז בימי שישי אחר הצהריים.

ירושלים של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים לא נפלה במאום מתל אביב. חיי התרבות בה היו מלאים ומגוונים: אפשר היה למצוא הכול מהכול מבלי שאף אחד הפריע לחייו של האחר. השכונות החרדיות היו שם, כמו היום, ואף אחד לא הרגיש מאוים, אף אחד לא חשש להיכנס אליהן.

התאהבתי בעיר הזו אהבת נפש. הלכתי אותה לאורכה ולרוחבה. מצאתי בה יופי עוצר נשימה, מצאתי בה עושר תרבותי ורב גוני, מצאתי בה מבנים יפיפיים וארכיטקטורה מופלאה, מצאתי בה סיפורים מרתקים ובני אדם מעניינים, מצאתי בה דוגמה חיה לאופן שבו היסטוריה יכולה להשתלב בהווה מבלי שהשניים יאיימו זו על זה, מצאתי בה סובלנות, מצאתי בה שבילים ודרכים אל הנשמה פנימה.

לא מצאתי בה מעולם את אותה "עיר מאוחדת" שהפוליטיקאים מרגישים מחויבים להזכיר בנשימה אחת כשהם מדברים על ירושלים. האמת היא שגם לא חיפשתי אותה, כי היא בלתי אפשרית.