לפני היות המנגל

עוד בימי המנדט החל הניסיון לעצב כאן מטבח ציוני, ובימי העצמאות הראשונים ביקש משרד החינוך לייסד ארוחת חג מיוחדת. לרגל היום, שמיל הולנד סוקר את היוזמות הללו ומצרף מתכון חגיגי

עוד לפני קום המדינה, בתקופת המנדט, התחבטה התנועה הציונית בסוגית עיצוב דמותו של המטבח הישראלי הראוי. כך, למשל, כתבה בסוף שנות ה-30 אירנה מאייר (במבוא לספרה "איך לבשל בארץ ישראל", בהוצאת ויצ"ו): "הגיע סוף סוף הזמן שאנו, הנשים, ננסה ביתר מאמץ מאשר עד כה, לשחרר את מטבחנו מאותה מסורת הגלות שדבקה בו, ושנחליף מתוך הכרה את המטבח האירופי במטבח ארץ ישראלי בריא. ואל נא נגשים את השינוי הזה בפנים זועפים וכמו מתוך כפיה, כפי שהדבר קורה על פי רוב, כי אם מתוך רצון והכרה ברורה, שדבר זה הוא אחד האמצעים החשובים ביותר להשתרשותנו במולדתנו הישנה חדשה".

 

אחרי קום המדינה, החל מ-1948 ובמהלך שנות ה-50, הוציאה ויצ"ו בכמה מהדורות את ספר הבישול "כך נבשל". בהקדמה למהדורות כולן כתוב כך: "השתדלנו גם כאן: א. להתאים את הבישול לתוצרת החקלאית של המשק העברי לכל שדרות הישוב שרובו הגדול הביא עמו מהגולה הרגלי תזונה נפסדים. ב. להשליט בארץ הרגלי תזונה נכונים ובמידת האפשר אחידים".

הניסיון לעצב מחדש את המסורות וחיי היום-יום נגע לא רק לדפוסי אכילה, לצורות בישול ולשימוש בחומרים - היה ניסיון לעצב מחדש גם אירועים וטקסים לאומיים. כבר ב-1949, בעיצומה של מלחמת השחרור ולקראת יום העצמאות הראשון למדינה, מציע חוקר הפולקלור יום טוב לוינסקי – במאמר בעיתון דבר, במסגרת הניסיונות השונים לעצב את אופיו של החג החדש - לערוך סעודת חג משפחתית במתכונת סעודת ערב שבת. הדרישה לטקס משפחתי נתעצמה דווקא בזמן הצנע, כאשר התקציבים לחגיגות ציבוריות קוצצו באופן משמעותי.

 

החסיד הגדול של הטקס המשפחתי היה ההיסטוריון ושר החינוך בן ציון דינור. בנאום לאומה שנשא ברדיו לרגל יום העצמאות החמישי הציג שר החינוך דינור את רעיון הסעודה המשפחתית: "נכין את הבית, נקשט בירק ובפרחים, נעלה נרות ונרבה אור בבתים, נלבש בגדי חג ונקיים סעודה משותפת לכל בני המשפחה, לקרובים, לידידים ולשכנים, ונקדש את החג ביין".

 

אך, מה לעשות, הקריאה הנרגשת של כבוד השר לא סחפה אחריה את ההמון. מה עושים במקרה כזה על מנת לפתור את הבעיה? כמובן - מקימים ועדה! כך הוקמה לה אחר כבוד ועדה שתפקידה היה לגבש הצעה מפורטת לאופן ציון החג, תוך תאום מלא עם ועדת יום העצמאות שבמשרד ראש הממשלה. בין השאר הציעה הוועדה לפנות משבצת זמן מתאימה מטקסים אחרים, כך שהתנאים לטקס המשפחתי יהיו אופטימליים והסעודה תיערך בו-זמנית בכל חלקי הארץ. עוד הוצע למלא את הסעודה בתכנים קונקרטיים ולדאוג ליצירת מודעות ציבורית לטקס המשפחתי.

 

הדגם שעמד מול עיניהם של שר החינוך ושאר העוסקים במלאכה היה סדר הפסח. לשר נראה הפסח החג הקרוב ביותר ביותר מצד אופיו ותכניו. לקראת יום העצמאות תשט"ז הוציא משרד החינוך את החוברת "מקראי חג לסעודת יום העצמאות". החוברת הכילה טקסט חגיגי שהיה מבוסס על הגדת יום העצמאות הצה"לית שכתב אהרון מגד בהזמנת הצבא (ההגדה נגנזה בשל אופייה החילוני). אך החלק העיקרי בה היה תפריט החג וההסברים שניתנו לו, הסברים שהיו קשורים ביום העצמאות ובפרשנות שביקשו לתת לחג.


אולם המיזם לא צלח. הציבור לא שיתף פעולה, וב-1955 החליף זלמן ארן את בן ציון דינור בתפקיד שר החינוך והנושא ירד מסדר היום הציבורי. ככל שבגרה המדינה הלכו ודעכו הניסיונות ליצירת תרבות קולינרית מוכתבת. דווקא הרפיה זו היא שאפשרה את הופעתם של ניצני תרבות קולינרית אותנטית, הצומחת מלמטה באופן טבעי מתוך שלל המטבחים שחברו כאן יחדיו. גם אופיו הקולינרי של יום העצמאות התגבש כך, באופן עממי ואותנטי, וגיבש דפוסים שהפכו נחלת כל שכבות הציבור.   

 

לקינוח, המתכון האולטימטיבי לחג - עוגת שבעת המינים. חג שמח! 

 

 

עוד בבית אבי חי