חרדים

כמי שהוא ישראלי, צבר, חילוני, ראיתי בחרדים אנשי רוח טהורים, מעין מדענים – עיוניים ומעשיים – של קדושה, יהודים יותר מאשר ישראלים, שבט נפרד. הם הצטיירו בעיני, כמי שהם עבדקנים, למדנים, מתפללים עטופי טליתות וענודי תפילין, צועדים בתלבושותיהם האחידות בסמטאות האבן הצרות של מאה שערים, שקועים בשרעפים. נדמה לי שכך רצינו אנו, הצברים ילידי הארץ, לשַמר אותם. שאפנו להתרחק מן הדת וליצור חברה חדשה. אולי ראינו בהם את "האני האחר" שלנו – דתי, מוסרי, מתווך בינינו לבין הקדוש-ברוך-הוא בשעת הצורך. זאת כמובן, כל עוד ישמרו על מקומם. הם שם ואנחנו פה. החומה המקיפה אותם היא, כדרכן של חומות, דו-צדדית – מרחיקה אותנו מהם ואותם מאִתנו; גם הם, מצדם, טורחים לא מעט לשמרה ולהגביהה.

צלומי העולם החרדי של מנחם כהנא גם אם אינם משנים באחת את תפיסתנו את החרדים, הם מצליחים להנמיך במעט את החומה, לקָרב ולו במקצת את שני הצדדים זה לזה. צלמים כמו כהנא, בעלי מסורת אידיאולוגית דוקומנטארית, מאמינים, שתצלום טוב יש בו כדי להשפיע על המציאות, בתנאי שייחשף לעין כול. הדבר המעניין, המרתק והחדשני בתצלומים שלפנינו הוא עצם החדירה (עד כמה שצילום מאפשר) אל תוך העולם הזר והמנוכר הזה. דרכם מתגלה מציאות חדשה. הצלם, שדרכונו חוצה הגבולות הוא המצלמה, מוליך אותנו בארץ חדשה, קרובה רחוקה, זרה ומוזרה מאין כמוה. לעתים תכופות התמונות כל-כך משונות, עד שאנו עומדים משתאים, נזקקים להסברים: מדוע מנשק החרדי קיר עטור גרפיטי בערבית? מי הם המתבוננים ברצינות תהומית בקרפיון השוחה בבריכת פלסטיק? למה יורה החסיד בחץ אל "יצר הרע"?

ההתרחשויות, המתגלות לעין החילונית כקוריוזים וכמוזרות לשם מוזרות, הן בעצם חלק משגרת יומם של המצולמים. ייתכן, שצריך דווקא צלם מן החוץ, שיתרגש נוכח האירועים האלה ולא יוכל שלא לצלמם. כי זו דרכנו, הצלמים: המציאות החזותית החריגה בעינינו כופה עצמה עלינו, ואנו מצלמים אותה כאחוזי דיבוק. הצלם נלכד, ואם הוא טוב דיו – כמו כהנא – הוא גם לוכד את הצופה. כהנא יודע לנצל היטב את הרכיבים הצורניים, להקפיא תמונת מצב מבלי לפגוע בתכניה הצילומיים. הוא אינו תייר מזדמן, אלא ככל צלם סטילס משובח אספן של פיסות מציאות. חיבורן יחד של הפיסות הללו למסכת אחת בתערוכה שלפנינו אינו מתיימר להביא את הסיפור בשלמותו, שהרי תפקידו של הצלם התיעודי לעולם אינו מסתיים, נוכח המציאות האנושית הזורמת עד אין קץ. אבל למרות "חוסר השלמות" כביכול של האוסף הנפלא הזה, נפתח לפנינו חלון שדרכו לא התבוננו מעולם.

עוד בבית אבי חי