אלף בית ומה שביניהן

31.08.08

אם היום הראשון ללימודים לא הולך כל כך טוב, אתם מוזמנים להתעודד מביאליק. גם אותו לא הבינו בהתחלה. שנאמר: המון פוטנציאל אבל לא מנוצל

ב"חדר" לא השביח מזלי.  בָּדֵל הייתי מחברַי והם בּדֵלים ממני.  מצוּמצם הייתי בתוך עצמי, בונה עולמי בּלִבִּי ואין מרגיש ואין יודע. אפילו רבי וּסגנוֹ אינם יודעים כלום.  אין הללו יודעים אלא להכות, זה על-פי דרכו וזה על-פי דרכו:  רבי מלקה ברצועה וּבאגרוף וּבמרפק וּבמעגילה וּבכל דבר שיש בו כדי להכאיב, והסגן – זה מִדָּה מגוּנה אחרת יש לו: כשאיני משיב כהלכה, מיד הוא מפשׂק וּמעקם כנגד פנַי חמש אצבעות דורסניות וּמתחיל שומט את הגרגרת.  בּאוֹתהּ שעה הוא נראֶה בעינַי כעין ברדלס או שאר חיה רעה משונה – ואימת מָוֶת נופלת עלי.  מתיָרא אני שלא יחטט את עיני בּצִפָּרְניו המטוּנפוֹת, וּמפּני היִראה דעתי מִטָּרפת עלי וַאֲני שוכח את כל משנתי מאתמול.  הוא מראה לי באצבע צורת אות ושואל: "מה זה?" ואני מפלבל בעיני, רועד בכל גופי ושותק.  נסתלק ממני כּחַ הַדִּבּוּר.

בּגוּפוֹ של דבר אין תורתם נכנסת ללבי אלא כלאחר אֹזֶן, דרך הפאה השׂמאלית. באָזני הימנית נכנסת מאליה תורה אחרת, שעולה וּבאה מן ה"סִדּוּר" מבין השיטין וּמצטרפת למה שבלבי מכבר.  השיטין עצמן וגוף האותיות – אינן אלא רמזים קלושים לה.

עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח ה"אלף בית" שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם-טררם!  ביותר דומות לכך שורות האלפי"ן והגימלי"ן עם ה"קֻבּוּצים" שלמטן.  הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי"ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל"מַניֶבְרוֹת"; ואלו, הגימלי"ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל"מרש". עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו.

"את מי אתה מבקש?" שואלני הסגן.

"את המתופף…" אומר אני ועיני מפשפשות.

הסגן הניח מידו את ה"טַיְטיל" (המַחוֶה), תפָסַני בסנטרי, הגביה ראשי קצת כלפי מעלה והעמיד עלי עינים בהמיות… פתאֹם נתעורר ואמר: "רד!"

הברה אחת ולא יותר. וּמִיָּד עלה על הספסל תינוק אחר במקומי ואני ירדתי בפחי נפש וּפרשתי לקרן זוית, שלא לדעת מה הסגן רוצה. 

 כיתה א. צילום: פלאש 90
צילום: פלאש 90
א' א' א'

כל אותו היום הרהרתי בגיָסות וּבאנשי צבא. וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת  א  ואמר:
"רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים?…"

"אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…"

"הרי זו אל"ף", מעיד הסגן.

"הרי זו אל"ף", שונה אני אחריו.

"מה זאת?" שואל שוב הסגן.

"אסל וּשני דליים", אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.

"לא, אמור: אל"ף!" חוזר הסגן ואומר, "זכור: אל"ף, אל"ף".

"אל"ף, אל"ף…"

וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים.  כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולים הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ…

"מה זאת?", שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף.

"אוי, מארוסיא!…" שָׂמֵחַ אני על המציאה.

הסגן זרק את ה"טַיטיל" מידו וּפשק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר: "גוֹי, אל"ף, אל"ף!…"

"אל"ף, אל"ף, אל"ף!…"
 שלום כיתה א. צילום: פלאש 90
הלב עושה את שלו

צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. 
השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ"ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על-גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה… הדל"ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן… וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַישנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה…

כשהִגעתי לצירוף האותיות – והנה ערב רב של בריות שונות ומשונות.  כתי-כתות הן הולכות וּבאות זו בצד זו וזו מאחורי זו, עֹרף כנגד פנים וּפנים כנגד עֹרף, הן' הפשוטה  והף' החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש.  הלמ"ד הולכת קוממיות בגרון נטוי וּבראש זקוף, כאומרת: ראינה, משכמי וָמעלה גבוהה אני מִכֻּלְּכֶן.  בינתים מזדקר ובא היוד'ן, בריה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעינַי ואין לה על מה שתסמוך, ואף-על-פי-כן אני מחבבה יותר מכֻּלן. תמיד היא נראית כצפה באויר או כּאִלּוּ היא נמשכת אגב גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תֹאבַד בקטנותה בין חברותיה ושלא תֵּרָמֵס ושלא תתמעך, חס ושלום, בין כֻּלן…

 
אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ…  פעמים נארג גם קול ההברות בתוך רקמות חלומותי ונתן להם גון חדש או פנים חדשות,  מעִניָנם ושלא מעִניָנם.  כשנזדמן לי בתוך קריאה צֵרוּף של צורות מגוּחך ביותר – הייתי מתחיל שׂוֹחק פתאֹם; וּשׂחוֹק זה היה מרתיח את כל קרביו של הסגן וּמעיר עלי את כל חמתו.  איני יודע, מה איכפת לו כשאני שׂוחק?

חברי שב"חדר" לא היו משגיחים בי כלל ואף אני לא הייתי חושש להם.  כשהיו משׂחקים בחדר מבפנים – הייתי יושב מן הצד וּמסתכל או שהייתי פורש לקרן זוית, מוצץ את האגודל והוגה.  שוגה הייתי באותן הצורות שב"סִדּוּר", בהן וּבצֵרוּפיהן וּבצֵרוּפי צֵרוּפיהן, עד מקום שֶׁכֹּחַ הדמיון מגיע.  לבי היה נוטל מהן כמה שיכול, תּוֹכָן עִכֵּל וּקְלִפָּתָן פָּלַט; וּכשהיו התינוקות יוצאים לשׂחק בחצר – הייתי מבקש וּמוֹצא לי מחבואה, יושב בדד וּמשׂחק לי ביני לבין עצמי.  כל עת שהגיע תורי לקריאה, הייתי מתבקש שעה מרובה, עד שנמצאתי יושב וּמוֹצץ את האגודל מאחורי איזו גדר או מוּטל באפלה בּפִנַּת הפּרוֹזדוֹר.

**
חיים נחמן ביאליק, 'אלף בית ומה שבין השיטין', מתוך 'סָפִיחַ', הוצאת 'מוסד ביאליק'. 

*
ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם
תגובות נוספות.  הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם.

עוד בבית אבי חי