מה נשתנה הלילה הזה?

14.09.08

האם היצירה הירושלמית היא המענה למיינסטרים הישראלי? ומהי "סיפורת יהודית-ישראלית"? קובי אברבנאל על הגיליון הראשון של "אשמורת"

בעיצומם של עומסי חום וצחיחות טקסטואלית, נזדמן לידיי גיליון הבכורה של כתב עת חדש לסיפורת יהודית-ישראלית בשם "אשמורת". משמעות המילה "אשמורת" היא חלק מהלילה, זמן העמידה של השומרים בלילה עד התחלפם בשומרי המשמרת הבאה, ויש מי שסבור שמקור המילה הוא מלשון ציפייה והמתנה, על שם החלוקה למשמרות של המלאכים האומרים שירה בלילה לפני האלוהים, כשכל משמר מצפה ומייחל לסיום תורו.

מה עומד מאחורי בחירת השם "אשמורת" לכתב העת? אולי רואים עורכיו את הספרות העברית העכשווית כמציאות חשוכה? אולי הם צופים שהנה הגיע תורם והכתיבה שלהם מבשרת על משמרת חדשה? ואולי הם שואפים להידמות למלאכים ולומר משהו כלפי מעלה? יותר מכל נראה לי שאם יש הכרזה מאחורי שם כתב העת, הרי שהיא רומזת לשפה חדשה, שפה של לילה. הלילה שונה מן היום - הדברים נראים בו לא ברורים, אפלים, מסתוריים. ליום שפה משלו, "יום של פקקי תנועה, יום של אין זמן, יום של כמה זה עולה" ("שמות-בראשית", עמ' 89), ולעומתו הלילה דובר שפה זרה, חרישית, מלחשת, מתמשכת. תורה הנלמדת בלילה מעלתה כמו של שירה כי העולם שקט, הלב קשוב והקולות נשמעים אחרת לגמרי. היצירות ב"אשמורת" כתובות בשפה לילית.

כשם ששונה הלילה מהיום, גם אשמורות הלילה שונות זו מזו, ובגיליון יש סוגות ספרותיות שונות - רובו סיפורים, ועליהם נוספו מסה מלומדת שתורגמה מרוסית, מחזה שבכתובים, כמו-הספד, כתיבה פרגמנטית ומעין רשומון נפשי. לצד ההנאה מהקריאה בכל אחת מהיצירות ב"אשמורת" מתגבשת חוויה מהקריאה בהן יחד שמושגת גם בשל הגיוון הרב והשוני ביניהן.

 עטיפת
אשמורת ראשונה

האחדות והשלמות מושגות גם בזכות ההלימה בין התוכן לצורה: הטקסטים ערוכים היטב והחוברת מעוצבת בטוב טעם ונעים להחזיקה. צורת האות, צבע הדף, המידות הנכונות והכחול הלילי בציור שעל גבי הכריכה - כל אלה משדרים משהו נקי, מהודק וחף מכל הכרזות מנופחות ועודפות מילולית. תוכו כברו.

להחליף מיינסטרים במיינסטרים

למרות הכתיבה המשובחת והכלי הנאה שמדברים בעד עצמם, את שהעלימו העורכים (במתכוון ובחוכמה או כחלק מעיצובה של תפאורה לילית) טרחו לנסח המוציאים לאור (הוצאת ראובן מס). דף נייר שצורף אל הגיליון מספר על "גל חדש של עשייה יצירתית" שההוצאה התחברה אליו, ומימושו של חיבור זה, על פי אותו דף, הוא "בהוצאת סדרות חדשות, בגילוי של פנים חדשות, של אמירות שקולן טרם נשמע". בהמשכו של "מניפסט" זה אנו מתבשרים כי תמיכת ההוצאה ב"אשמורת" היא תמיכה ב"יצירה חדשה ומקורית המתרחשת במקומות רחוקים מן המיינסטרים הישראלי". ומהם אותם מקומות? "חצרות ירושלמיות, הרי ירושלים, מוסדות התרבות הירושלמיים - מהאוניברסיטה דרך התיאטראות, בתי המדרש האלטרנטיביים ועד הישיבות". בקיצור, לפנינו "יצירה ירושלמית".

הצהרת הכוונות מעוררת תמיהה: האומנם "היצירה הירושלמית" היא המענה ל"מיינסטרים הישראלי"? האם לא סונוורו המו"לים מזהרה של ירושלים עד שהתחלף להם מיינסטרים במיינסטרים, ישראלי בירושלמי, וכאילו האחרון הינו הייצוג הנאמן וחזות כל היצירה הישראלית? תמיהה נוספת שעולה לנוכח הצהרת הכוונות היא שאלת מימושן בחוברת. הקריאה ביצירות "אשמורת" מגלה שקיים פער בין ההצהרות של בית ההוצאה לתוכנו של הגיליון: ייצוגה הריאליסטי של ירושלים הוא מועט, ולעומתו יש מגוון מכובד של נופים ומקומות, השקפות ועמדות.  יש ייצוגים אחדים לארץ ישראל העובדת, ואפילו, רחמנא לצלן, סיפור שלם שמתרחש ב...תל אביב.

לדבר בכמה קולות

ומן המוציאים לאור אל העורכים: כותרת המשנה של "אשמורת" היא "כתב עת לסיפורת יהודית-ישראלית". תת-כותרת זו עלולה לעורר חשש שמדובר בסיפורת שהמשלב הלשוני בה הוא תערובת דביקה של עגה עכשווית ושברי פסוקים, ולא היא - קולות ייחודיים בוקעים מהכתובים, ולשון ענווה שיודעת להמריא מעל לנדוש, לשלב היטב בין מספר לכותב, לרקום עלילה, להחיות דמות ולדבר ישר אך גם רחוק.

זאת ועוד: לנוכח ההגדרה "סיפורת יהודית-ישראלית" יבקש הקורא-המבקר הפוליטי להתקטנן ולבוא חשבון: יותר יהודי או יותר ישראלי? וכמו בחתונה, לתחקר כל יצירה שמופיעה בגיליון: "מאיזה צד את? היהודי או הישראלי?". והנה, למרות מופעים אחדים של הקשר פוליטי מצליח הגיליון לדבר בו זמנית בכמה קולות: קול אמנותי, קול תרבותי על-זמני ואפילו קול על-מקומי. הרמיזה העכשווית נדמית כמו אוושת רוח קלה, והמאורעות הפוליטיים שזורים בחוט דק-דק וביד אמן מאוזנת.

כדי להישמע אמין מבעד למסך המילים הכוללני, מתבקשות דוגמאות אחדות, בלי להמעיט מכל הטוב שבחוברת: הכתיבה הפיוטית של סיון הר-שפי מצליחה להביא השתקפויות נפשיות של משפחה אחת, כאילו הציבה מראות אחדות בחללו של בית, שהתחושות משתקפות ונשברות בעדן, כל זאת תחת שמיה של ירושלים כשברקע המאורעות האקטואליים; עמית עסיס נפרד מס. יזהר בלשונו של יזהר מתוך קולמוסו של עסיס; הקטעים מתוך הספר של אורי אלון -  כתיבה שהיא לעתים על גבול הספרות הבדיונית-פנטסטית ועם זאת מאוד יהודית וממשית; הייצוג המיסטי של הלשון במחזה על שבתאי צבי מאת אורי ניצן; וכתיבה ריאליסטית שגורמת לך לחוש כמו בקולנוע, בלי לוותר על קולו השירי של המספר, בסיפורים שכתבו יוחאי שורק וינץ לוי.

אם הגיליון הראשון של "אשמורת" מבשר על בואן של האשמורות הבאות, אני אשאר ער כל הלילה כדי לקרוא.

"אשמורת", כתב עת חצי שנתי לסיפורת יהודית-ישראלית. גיליון א', אביב תשס"ח, מאי 2008. עורך: יוחאי שורק. הוצאת ראובן מס.

**
כתב: קובי אברבנאל
לתגובות: editor@bac.org.il

עוד בבית אבי חי