אחת מי יודע

בהגדה, בניגוד למגילת אסתר, אין גיבורה, ובכל זאת הצליחו הנשים ליצור לעצמן מקום חשוב בסיפור המשפחתי והלאומי. חוה פנחס כהן עושה סדר בג'נדר

הסמיכות בין פורים ופסח מביכה ומשעשעת כאחד. ה"גיבורה" של פורים היא אסתר, נערה שהופכת למלכה ולגואלת עמה. מיד אחר פורים חוזרים לאחור מבחינה היסטורית, לסיפור גאולה מיתי המעצב את דמותו של עם ישראל. בראש הסיפור גואל, משה, ולצדו שניים - אחיו, אהרון ומרים. אולם ההגדה אינה חוזרת על הסיפור המקראי - היא מניחה שהקורא בה מכיר את סיפור יציאת מצרים. במקום זאת בונה ההגדה ומשקפת את התרבות הרבנית, המדרשית, שממנה נעדרים משה ואהרון ואיתם גם אחותם מרים, מנהיגת הנשים, המשוררת והמחוללת. בין רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק ומספרים ביציאת מצרים, אין אישה. ובין ארבעת הבנים יש אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, אך אין רשעה או חכמה או תמה. אין אם או אחות לאחים.

 

עניין נוסף הוא החמץ: פורים נוטף בצק ובצקיות. פירורי אוזני המן ושאר דברי מאפה דבקים בכל מקום במטבח, ואם חמדו הילדים לקחת את הממתקים לחדרים, קשה מאוד למנוע זאת מהם בנימוק ש"עוד מעט פסח". הלחם, הבצק, העוגות והעוגיות המתוקות הם חלק מטעמו של החג, אך מיד לאחר החג נפתחת מלחמת חורמה במתוק והטוב והבצקי הזה, והוא מכונה "חמץ" ומגורש מכל פינה כאויב מסוכן. המלחמה על החמץ מתנהלת בידי הנשים שלפני כמה שבועות לשו בצק לאוזני המן, והיום הן האוחזות במטאטא ובסמרטוט.

 

העדרו של הלחם מתוך החיים היהודיים במהלך שבעה ימים מעורר מחשבה על כל העדר אחר שהמסורת היהודית יצרה, כמו העדרו של הבית הקבוע בסוכות או העדרה של האישה מההגדה ומהריטואל של הסדר. הוצאתו של הלחם מתוך החיים היא הוצאתו של המרכיב הבסיסי והמשמעותי ביותר בתפריט של האדם. כל אדם. לפעמים הכנת הבצק, האפייה, ריח הלחם הטרי, בציעתו ומריחתו בממרחים יכולים להיות מטאפורה לטעם החיים. המילה "לחם" בחילוף אותיות היא "מלח", והיא גם ממרכיבי ה"מלחמה" וה"חלום", מרכיבים יסודיים בחיי אדם. הדרתו של הלחם במשך שבעה ימים יוצרת מתח מתמיד. געגוע ורעב פיזי ופסיכולוגי לשגרה. לשיבה הביתה.

 

איפה הנשים בסיפור?

כאמור, בניגוד לפורים, לפסח אין גיבורה. העדרה מסיפור יציאת מצרים הדרשני מעורר תמיהה ורעב לנוכחותה, אך היא חוזרת, ובגדול, לפני החג. הנשים לא ויתרו על מעמדן ועל מקומן, ודווקא בזכות ההלכה המחמירה, הזיכרון והחזרה האינסופית על הריטואל מקבלות הנשים מעמד מרכזי בבניית מיתוס פסח יותר מבכל חג יהודי אחר.

 

השבוע צותתי בחדר המקלחות של הבריכה לשתי נשים, שעמדו ודיברו בקול רם במרחב הציבורי, ובכל זאת היתה להן הרגשה של אינטימיות, של היות בינן לבין עצמן. זאת שאלה אם יבואו הבנים והנכדים, והשנייה סיפרה שהארונות והתנור כבר נקיים. הגבוהה סיפרה שיהיו עשרים איש מסביב לשולחן, וחברתה סיפרה שתארח על שישה עשר בלבד. הקשבתי להן וקינאתי בהן על כך שהן זריזות במצוות. מרגע שיוצא ט"ז באדר, נדמה שנשים יהודיות מסתובבות עם שעון חול רגיש, לוח זמנים פנימי שהולך ונסגר על המטבח בטבעות של עשייה.

פסח הוא חג ללא "גיבור" מובהק. יש לו שתי גיבורות וגיבור נוסף - הנשים, ההגדה והזיכרון.

 

הנשים - כי החג נישא על יכולתן לנהל את ההפקה המורכבת הזאת של ריכוז המשפחה סביב השולחן וגם את שובל הזיכרון. זיכרון הטעמים של מאכלי החג של הסבתות והאימהות, זיכרון הבגדים החדשים והנעליים החדשות לחג, זיכרון הבית המגרש כל חמץ - כל אלה הן פעולות המנוהלות על ידי הנשים מכל הדורות. את הזיכרונות של הטעמים והריחות שבישלו האמהות יישאו הילדים והנכדים כזרעים של געגועים, והם יחפשו כל דרך לשתול את הזרעים האלה בלב ילדיהם.

 

הנשים השתלטו על החג האווירה והטעמים עד כדי כך, שבתפוצת צפון אפריקה הגדילו עשות והוסיפו חג בסופו של חג הפסח, שהוא חג שתלוי בכל בנשים וביכולת הווירטואזיות שלהן לבשל בערב החג ובמהלך החג את התבשילים והמרקחות המתוקות של המימונה. בכל פעם מחדש התפעלתי מהנשים המרוקאיות (כחמותי), שלמרות שהודרו מכל תפקיד או נוכחות בטקסי החג, הן מצליחות לתפוס מקום מרכזי והכל תלויים בהן וביכולתן לנהל חג רב משתתפים. אין שמיכה שאינה מכובסת, אין קיר שאינו מסויד או חלון שאינו ממורק, ובו בזמן נרקחים ריבות ומיני מטעמים לחג שאחרי החג, למימונה. אותן מרקחות נעשות על פי כל חומרות פסח שיעבור עליהן, והן תהיינה סיבה למפגש בין בני משפחה רחוקים ושכנים. כך מחזירות הנשים את מקומן המרכזי בסיפור המשפחתי והלאומי - בין ההלכות וסיפור הגאולה הלאומי רוקחות הנשים את הגאולה האישית על פי הבנתן (לקראת החג, אני נמנעת מהביקורת שהייתי מטיחה בנעורי על כך שהנשים הפכו את החג לחג עבדות הנשים).

 

בכל דור ודור

ההגדה היא הטקסט המשותף והמכונן, הנקרא והנדרש. זהו הטקסט שחוזרים אליו בכל שנה באותה שעה, ובשאר השנה ואין בו חפץ. הוא מחוץ לזמן.

סדר פסח וסיפור יציאת מצרים הם סוג של "מיתוס השיבה הנצחית" בחייו של כל פרט יהודי ובחיי החברה היהודית והישראלית. העובדה שאנחנו חוזרים מדי שנה לאותו טקס, לאותה התכנסות משפחתית או קהילתית, ממשיכים באותן פעולות גירוש החמץ, הבישול המסורתי, הנאמנות לתפריט המשפחתי - כל אלה מביאים אותי להבנה שמדובר במיתוס השיבה הנצחית.

 

ניטשה כותב ב"הנה האיש" ש"תורת השיבה הנצחית משמע תורת מחזוריותם המוחלטת והאינסופית של כל הדברים", כאילו הכיר את המאמר "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כל משתתף בסדר רואה עצמו יוצא ממצרים בדורו וברגעי ההווה שאותם הוא חווה. המשתתפים סביב השולחן מכירים ויודעים את תפקידיהם - מי שמנהל את הסדר או הילד הצעיר שישאל את הקושיות. בכל בית יתנהל הסדר בווריאציה שונה, אך הטקסט המרכזי דומה. ההתכנסות, ההסבה לשולחן הערוך, הקידוש, צלחת הפסח - צלחת סמלים שכל אחד מהם מייצג ובו בזמן מעצב את הזיכרון - השאלות והתשובות שבגוף הטקסט, המנגינות העוברות מאב לבן, והשירים המחויכים בסוף הסדר, כולם באים להנכיח את מיתוס יציאת מצרים כחוויה אישית של כל אחד מהמשתתפים. "נזכור כי לפנינו 'שחזור' של הלילה האחרון לשעבוד וכבר על סף הגאולה. אם כן, בסדר חווים בפועל את חוויית הסף. זיכרון העבדות כדבר שהיה, תקוות הגאולה כדבר שיהיה. הפנית המבט מן העבר אל העתיד כדי לחוות עכשיו של נגאלים. זהו סיפור הלילה" (ספר מחזור הזמנים, אליעזר שביד, עמ' 156).

אבל המעניינות מכל הן הוואריציות, הזיכרון שכל ילד נושא בתוכו אל חייו כמבוגר. הזיכרון שלי הוא מסבי, שמואל שמלי, ציוני אדוק ויהודי מסור, שניסה להביא גאולה לעצמו ולמשפחתו בחמש הפעמים שבהן ניסה לעלות לארץ עם בני משפחתו, מאז העשור השני של המאה שעברה. בכל פעם עלה עם אשתו הצעירה, סתרינה (היא אסתר, הגיבורה מהמגילה), מסופיה שבבולגריה דרך איסטנבול לחופה של יפו. בכל פעם עלתה המשפחה עם תינוק נוסף על זרועותיה, ובכל פעם לא הצליחה להכות שורש (פעם בגלל פרעות תרפ"ט ופעם בגלל קשיי פרנסה ופעם מחלה וכו' וכו') וחזרה לסופיה, לאותו בית. רק בתום מלחמת העולם השנייה ועם הקמת מדינת ישראל צלחה הגאולה, ואני זוכרת את הסדר הגדול במבואה של בית ערבי בג'בליה שביפו. סדר כהלכתו, שבו סבא מנהל כמו מלך את הסדר וסבתא, המלכה הסמויה מן העין, נוטלת לו את הידיים מתוך נטלה המחכה כל השנה למעמד המיוחד הזה. סבא שמואל הקפיד על הסדר כהלכתו, ולא נכנע אף פעם לקיצור הדרך לטובת הבטן המייחלת לתבשיליה המיוחדים של סבתא ובמיוחד לקציצות הכרישה.

 

אחרי מותו עבר ניהול הסדר לבניו, שהשאלה ההלכתית לא היתה מעניינם כלל וכלל. דודותי הקפידו מאוד על שולחן החג ועל המאכלים המאפיינים משפחה ספרדית, אבל הצד המסורתי נפגם, ואת מקומו מילאה קריאה שמחה של ההגדה ושמירה על הניגונים של הפיוטים. במקום קריאה של אדם אחד, היושב בראש השולחן, עברה הקריאה ממשתתף למשתתף באופן דמוקרטי לחלוטין. אבל כולנו חיכינו לסופה של הארוחה, ואז, כאשר הצלחות נאספו ורק היין והקפה והפירות היבשים היו על השולחן, פרצה שירה, שירת החירות הגדולה. היציאה מאירופה בשירים רוסיים, בולגריים ועבריים בנוסח שנות השלושים והארבעים, שירי הנעורים של מי שלחמו בפאשיזם ובנאצים בתנועה סוציאליסטית, שחלמה על גאולת העמים. זו היתה שירה אדירה שפרצה מהחלונות אל הרחוב ואל העיר, שירת געגועים בלתי נשכחת. 

חוה פנחס כהן היא משוררת ועורכת כתב העת דימוי
 

עוד בבית אבי חי