שם: ברברה אפשטיין
מקום מגורים: ירושלים (עלתה לארץ בגיל 25)
עיסוק: המקימה והמנהלת של עמותת סנגור קהילתי
משרדי "סנגור קהילתי", שמהם מנהלת ברברה אפשטיין את האימפריה החברתית שלה, שוכנים בקומה העליונה של בית ישן ומבטאים את הפשטות והצניעות שבהן פועל הארגון.
המטרה הראשונית של "סנגור" היתה לעזור לתושבי הקהילה לקבל את זכויותיהם כחוק ולהכשיר תושבים בקהילה שיעזרו לכל דורש בהתנהלותו מול הממסד. עם הזמן התחיל הארגון לעבוד גם על פרויקטים אחרים כמו הקמת קואופרטיבי מזון בעיר, מלחמה על מחירי מוצרי הבסיס ותוכנית ויסקונסין.
כמו אופייה התזזיתי של ברברה, גם המשרדים של סנגור רוחשים פעילות. מתנדבים מהשכונה פותחים את הדלת ומציצים פנימה או נכנסים כדי לעזור במטלות. ברברה מכירה את כולם ומברכת אותם בחביבות. בקולה שזור מבטא אמריקאי רך שהתקשח עם השנים. המפגש בין התמימות של עולה חדשה לבין הפיכחון שבעבודה בארגון, הופך את נקודת מבטה של אפשטיין על המדינה ועצמאותה למרתקת במיוחד.
אילו תחושות עולות אצלך לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות?
"אני חושבת שאני חשה אמביוולנטיות מוזרה דווקא בגלל הרקע האמריקאי שלי. לא חגגתי יום העצמאות הישראלי בארה"ב, כי זה לא נראה לי רלוונטי. לא עליתי לישראל ממניעים ציונים טהורים ובכל זאת היה משהו סוחף במדינה שגאה בעצמה. אני זוכרת שנפעמתי אז מהסמיכות של יום הזיכרון ויום העצמאות, וזה משהו שעדיין יושב אצלי. למרות זאת יום העצמאות תמיד מעורר בי את המחלוקת שיש לי עם המדינה כפי שהיא מתנהלת כיום, ולכן זה יום בעייתי עבורי".
יש לך ביקורת על המדינה או על יום העצמאות?
"אני לא אוהבת את המדינה במצבה הנוכחי. אני לא אוהבת את המדיניות שלה ולא את מה שנשכח ממנה. מבחינתי המדינה הלכה לאיבוד: אין שוויון כלכלי-חברתי; יש אפליה עצומה בין אינספור קבוצות; הבדלים בין העולים לוותיקים; וגזענות כלפי יוצאי מדינות אפריקה שמשגעת אותי ומזכירה לי את ארה"ב לפני המון שנים. המערכת הכלכלית שמה את האדם העשיר במרכז ומתעסקת בהפחתת מסים לאנשים עשיריים במקום בשיפור מצבם של העניים. החג מבטא בעיני גם את כל אלה".
מה היית משנה במועדים האלה?
"לא הייתי מפרידה בין הימים. החיבור ביניהם עושה לי טוב ומיוחד בעיני. אירועים כמו הדלקת המשואות ופרס ישראל מנותקים מאוד מהמציאות שאני חווה בשכונות. אני לא יכולה להגיד שבשנים האחרונות ראיתי בין מדליקי המשואות אנשים שבאו מהשוליים ועוסקים בשינוי חברתי. אני לא מתכוונת לחיילת אתיופית חמודה שמביאים בשביל היופי אלא למישהו שמציב במרכז הבמה את הדילמות של המדינה. אני חושבת שיש אנשים שלא מגיעים מהאקדמיה אבל עושים הרבה מאוד דברים שהיה חשוב להכיר בהם, אך המדינה לא עושה את זה".
איך את זוכרת את יום העצמאות בתור ילדה?
"אני זוכרת דגלים וריקודים ברחוב שהיו מראים לנו בטלוויזיה אבל לא היתה לזה משמעות רגשית. לא גדלתי בבית שעסק המון בישראל ולכן לא חגגנו את יום העצמאות".
מה קרה כשהגעת לארץ?
"הרגשתי גאווה שלא יכולתי להסביר. אני לא פטריוטית, זאת לא מילה שמתאימה להוויה שלי. גרתי אז במרכז קליטה בנתניה ואהבתי שכולם יוצאים לרחוב. היה בחג משהו נחמד שהוא לא דתי ולא מאיים. אני חייבת לומר שזאת הייתה חוויה של עולה חדשה יהודייה, שלא התוודעה לאוכלוסייה הערבית במדינה שלא חוגגת את החג הזה. זה היה משהו מאוד נאיבי. עד היום תלוי במשרד שלי פלקט של יום העצמאות שמציג עולים ממדינות שונות. פשוט אהבתי את זה".
מה תעשי ביום הזיכרון וביום העצמאות?
"אני רוצה ללכת למסיבת הדלקת המשואות האלטרנטיבית, אבל לא אלך. יש לנו מסיבת גינה מסורתית שאנחנו עורכים כבר המון שנים, אז אהיה בבית, אבשל ואצפה בכל הטקסים".
